עכבר העיר, 14.2.12

מזל שב"בית ברנרדה אלבה", הדרמה הטראגית והחזקה שכתב פדריקו גרסיה לורקה, יש גם מימד גרוטסקי וקומי, כי אחרת לא היה נשאר ממנה הרבה בהפקה של האקדמיה לאמנויות הבמה. האתנחתות הקומיות מצליחות דוקא בגלל הליהוק הבלתי אפשרי של מוחמד בכרי כברנרדה, אם שרודה בחמש בנותיה הרווקות בכפר הספרדי הדתי והשמרן. הבמאי מוניר בכרי (קרוב משפחה של מוחמד, שמלמד גם הוא באקדמיה) העמיד את הסטודנטיות למשחק של האקדמיה על הבמה, וללא קורטוב של יצירתיות או השראה, שם את הטקסט בפיהן כך שהסיפור המצוין עובר יפה. שלוש מתוך 10 השחקניות גם משחקות טוב ומצליחות לייצר איזושהי אישיות על הבמה, אבל כל השאר נבלעות במונוטניות שגם כך שורה על ההצגה, והופכות אותה ליצירה חובבנית מעט.

התפאורה דוקא מעוצבת בטעם טוב. החצר של בית אלבה מוקפת חומה וסורגים, עץ קרח עומד בה וגוונים של אדום מדגישים את החום ששורר שם, אחרי מות אב המשפחה. האוירה הפסטורלית של הכפר הספרדי מועברת גם בעזרת הסאונד והמוסיקה ונדמה שלולא התקלות הטכניות היו יכולים להיות מוצלחים. עם מות בעלה כופה ברנרדה על בנותיה חיי פרישות וניתוק חברתי למשך שמונה שנים, כפי שמכתיבה המסורת הספרדית הנוקשה. הבנות מתקשות לקבל את רוע הגזירה וסיר הלחץ מתעצם כשמסתבר שאחת מהן בכל זאת הולכת להנשא ושניה מקיימת רומן סודי עם אותו מחזר. בת שלישית מאוהבת גם היא באותו בחור (שאינו מופיע על הבמה), ומתחת לשמלות האבל השחורות סוערות התשוקות. דוקא החלק הזה במחזה הועצם על ידי המשחק הבלתי מקצועי. השחקניות המתחילות לא הצליחו כלל להפריד את הדמות מעצמן (או "להכנס לתפקיד") והמשחק שלהן הופך כמעט נטורליסטי. ללא מחוות מוגזמות אומנם אבל גם ללא יכולת לשכנע את עצמן ואת הקהל. יש בזה מימד קומי שמתווסף לתפקיד הנשי שבכרי הגברי מגלם, אבל לאורך זמן זה לא עובד לטובת ההצגה.

התפאורה מאפשרת תנועה מעניינת מהבמה אל מאחורי הקלעים וההיפך וגם בכימיה בין השחקנים יש משהו מאוד אמיתי – ממש כאילו בכרי המורה נמצא בשיעור והתלמידות משתפות פעולה בשמחה. אבל חוסר הליטוש מתבטא גם בתנועה על הבמה שהופכת מסורבלת ומונוטונית והעובדה שכל הנשים לבושות באותן בגדים הופכת את הבנות למקשה אחת כמעט, ללא אופי והבדל בין אחת לשניה. וכאן טמון החיסרון הגדול של ההצגה. המחזה אומנם עוסק בדיכוי ושליטה אבל מרכז הכובד שלו הוא ביחסים בין ההמון המדוכא ובין עצמו, שבמקרה הזה כולל את הבנות והמשרתות. במקרה הנוכחי האנמיות של השחקניות שוללת כל אפשרות לאינטראקציה אמינה ומעניינת.

רק דגל ישראל אחד נצפה ביציאה מההצגה והבחור שנשא אותו היה דוקא שקט ומנומס. לפאנל שהתקיים אחרי ההצגה לא נשארתי לצערי, אבל אולי דוקא הוא הצליח איפה שההצגה נכשלה – להוכיח שהיא יותר מקוריוז שנועד ליחסי ציבור. הקוריוז הצליח במטרתו, אגב. אם לפני ההצגה והרעש התקשורתי אף אחד לא שמע על ה"אקדמיה לאמנויות הבמה" אז עכשיו כולם יקשרו את המוסד (שאני לא מפקפק בכוונותיו הטובות) עם מוחמד בכרי והסקנדל הנ"ל. בכרי הוא מותג חזק ששווה לבית הספר הרבה כסף או לפחות יחסי ציבור, וככזה הוא הוכיח את עצמו. גם כשחקן כמובן הוא לא קוטל קנים, אם כי ברור שבמקרה של "בית אלבה" הוא לא מגיע למיצוי. השחקניות שמתלוות אליו, פרט לשלוש, מאכזבות גם ביחס לסטודנטיות, וחוסר היצירתיות של הבמאי הופך את היצירה הארוכה למונוטונית וכמעט משעממת לפרקים.

חיה על הקצה

פגשתי את מירב במקרה, בדרך למרפסת המתכת על שפת המצוק. "אני בדיוק הולכת לבכות מעל המכתש", היא אומרת ומתכוונת לזה. "זה כל כך קשה להפסיק לעשן! איך עושים את זה? בא לי לבכות". כמה שבועות אחר כך אני פוגש אותה שוב באותו מקום והפעם היא במצב רוח קצת יותר טוב. "אה נכון! אז רק התחלתי. וואו, מתי זה היה? בערך חודש וחצי? אוי, תודה רבה! זה נותן לי פרופרוציה! היה כל כך קשה אז...".

ואיך את היום?

"כרגע אני במשא ומתן עם עצמי, לגבי העניין הזה" היא אומרת וצוחקת. או בוכה? הפנים המיוחדים שלה כל כך מלאים בביטוי שאף פעם לא ברור אם היא נמצאת על סף דמעות או צחוק פרוע. לאחרונה גם עלתה ההצגה החדשה בה היא משתתפת, "דרכה של המורה סיגלית". תמיד יש קשר בין הדמות לשחקן, אבל ספק אם לגרובר היתה דמות בסגנון של המורה סיגלית ושם היא לוקחת את עניין הצחוק והבכי לקצה.

היא ירדה משתי קופסאות ביום לשש עד עשר סיגריות שגלגלה לעצמה משקית הטבק, ואז חדלה לחלוטין. "אתה חי בהתאפקות כל הזמן, בין סיגריה לסיגריה. הכי קשה לי עכשיו זה שאין תחנות, אין משהו שיחלק את היום לחלקים קטנים. הכול רצף אחד גדול של זמן". ויש לה זמן.

מירב עברה לחיות במצפה מהסיבה הכי מפורסמת – להתרחק מכל הבלאגן – ונדמה שהיא אשכרה מצליחה לעשות את זה. היא מקדישה את רובה לגידול בנה בן ה-11 וגם לטיפוח הגינה הצמודה לביתם. הם עזבו לא מזמן את הבית צמוד הקרקע ועברו לדירה של עמידר. הדירה עצמה קטנה למדי, היא מספרת, אבל זה מתאפשר כי היא נמצאת רוב הזמן בחוץ.

 גם כשקר את יוצאת?

"כן! אתה מתלבש חם חם וזה כיף לצאת. אתה מרויח את הקור!" היא אומרת בעיניים בורקות. היום דוקא חם ומירב מגיעה בטרנינג. היא בדיוק חזרה מהספורט היומי שלה, הליכה, והמשקולות עדיין כרוכות על קרסוליה.

זה חלק מהגמילה?

"כן, בטח. הליכה עם משקולות. אתה ישר מרגיש את החיים, את המשקל של החיים. יש לי שני כלבים ואני יוצאת גם איתם לסיבוב. הייתי חייבת להפסיק! יש לי פה שני ילדים לטפל בהם. בשביל זה באתי הנה, כדי לטפל בילד שלי וגם בעצמי. אני מטפלת בשניים והגמילה היא חלק מהעניין". מירב ידועה כשחקנית אבל בחיים הפרטיים היא לא צריכה תסריט או מחזה כדי להכנס לדמות הכל כך מיוחדת שלה. נדמה שהיא כותבת לעצמה את התסריט ולפעמים גם אוהבת את מה שהיא רואה. אנחנו מדברים על מצב הרוח, ורוח נעימה מתחילה לנשב. "בוא נעבור לשמש. וואו איזו שמש מפנקת".

לפני בערך ארבע שנים, עם קריירה מצליחה בתיאטרון (קאמרי) ובטלויזיה ("האלופה" ועוד) היא החליטה. "הייתי בשני תפקידים ראשיים והודעתי להם שתוך שמונה חודשים אני עוזבת. אני שמחה שהם לא כועסים עלי ואני שמחה שלא ירקתי לבאר ששתיתי ממנה. הייתי יכולה להבין אם הם היו מנתקים איתי קשר ואני ממש שמחה שאני בכל זאת ממשיכה. אני מאוד אוהבת את התיאטרון, את השחקנים והעובדים ואת אלה שלמדו איתי ואני מודה לאנשי התיאטרון הקאמרי שלא כועסים עלי".

זה נשמע כמו עריקות על רקע אידיאולוגי.

"ממש לא! זה לא שיש לי משהו רעיוני נגד הדבר עצמו. אגב, אני עזבתי מתוך הרצון הפרטי שלי שיהיה לי זמן לגדל את הילד. אני לא מטיפה ולא ושופטת אנשים אחרים שלא עושים את זה".

אף אחד לא אמר לך "אפשר בכל זאת לעשות גם את זה וגם את זה"?

 "לא. לא היו תגובות כאלה. אבל שוב, אני לא שופטת אף אחד, אני פשוט לא יכולה כרגע. אם אחיה מספיק זמן אני מאמינה שאחזור".

איך בנך לקח את זה?

"הוא אוהב להיות פה. בגללו עברתי הרי. ערב אחד הייתי בדרך להצגה בערב והוא אמר לי 'אמא, כמה הם משלמים לך בקאמרי? הנה, חסכתי כסף כדי שלא תצטרכי ללכת ותישארי איתי הלילה. זה מה שגרם לי לעזוב. הייתי מזועזעת מהמחשבה שלא אהיה שחקנית. זיהיתי את זה עם המהות שלי. עכשיו זה נפרד ועבר למקום שני... אני יכולה לא להיות שחקנית אבל אני לא יכולה להפסיק להיות אמא".

בראיון שהתפרסם לאחרונה היא הצטלמה באופן חושפני למדי ומסתבר שזה היה די במקרה. "אני פשוט לא יודעת להגיד לא", היא אומרת. "נפגשנו בחנות לבובות ראווה בדרום תל אביב והצלם הציע שאהיה נועזת ואתפשט ואני אמרתי 'יאללה נזרום'. אחרי שהתפשטתי לגמרי עברה במקרה הפקידה של החנות וראתה וגירשה אותנו. אתה מבין? הם סוחרים בבובות של נשים ערומות עם גוף מושלם ושמות כמו 'שחורה חזה גדול' או 'תחת ברזילאי בלי ראש' והמחשוף של הבחורה מגיע עד הפופיק. אבל כשהיא רואה אותי ערומה היא מתחסדת. עברנו לחנות ממול והפקידה הזמינה את הרב המקומי כדי שיזהיר גם את החנות ממול מלארח אותנו". הצילומים נערכו והתפרסמו בכל זאת.  

איך היייתה החויה?

"נהדרת. להצטלם היה כיף! זה כל כך כיף להיות יכולה להחשף ככה בגיל חמישים כמעט. בכלל, להחשף זה כיף". בזה היא ידועה, למרות שלפעמים קצת קשה לה, בעיקר בגלל הבן. גם על דברים שנכתבו בראיון היא מצטערת. אבל לא נראה שזה נורא מפריע לה. בכלל, היא לא כל כך מאמינה במושג "טעות". "אנחנו ממילא הולכים עם הגב לקראת העתיד. רק בדיעבד אנחנו יודעים מה עשינו בעצם".

הפיתוי לחזור לבלאגן כל הזמן קיים אה?

"כן, אבל אחרי שהראיון התפרסם פנו אלי מ'יאיר לפיד' והצלחתי לסרב. אבל אני אעשה את זה אם אצטרך לקדם את עצמי".

מה עם פירסומות? לא קורץ?

"אף פעם לא הציעו לי. אומרים שאני לא אמינה מספיק. אני לא ממוצעת מספיק. אני לא נראית אחת מההמון".

היית מסכימה?

"בשביל הכסף? ברור! אני לא בוחלת היום בדרכי פרנסה. בזמנו חשבתי שמהדמות של טובה גמזו (דמותה ב"האלופה") אפשר למנף לפירסום. תרשום את זה, אולי תבוא איזו הצעה".

אז איך את מעבירה את היום?

"ככה, בראיונות לתקשורת. בעיקר ל'כביש 40', היא צוחקת, ומספרת כמה היא אוהבת את העיתון. 'הוא כזה לארג'... יש בו אויר ורוח. כמו באיזור הזה".

ובכל זאת?

"אני עקרת בית. ומגדלת שניים. אני מגדלת פה גם ילדה. אימצתי אותי. אני טיפולית כל כך. גם בריאותית. זה כמו לקחת כלבת רחוב ולהוציא ממנה את כל הקרציות והקוצים שנדבקו בה ולהפוך אותה לכלבת בית. הפסקת העישון זה חלק מזה. יש לי גם שני כלבים אמיתיים ואני מטפלת בהם וגם מטיילת במכתש!". כאן היא מתחילה ממש להתלהב "איזה מקומות, איזה דברים! מפה הכל נראה קטן אבל שם למטה... וואו". היא מצביעה על שן רמון, "רואה שם את השביל? 5-6 שעות לוקח להגיע. הייתי שם השבוע עם חברה וטיפסנו למעלה וירדנו למטה. וואו איזה יופי. אני גם אוהבת לטייל שם בעירום מלא. אבל זה לא לציטוט", היא אומרת.

אם כבר מדברים על עירום, היא בכלל קוראת את הספר "נפש עירומה" של עדה למפרט. זה ספר שיוצא נגד התפיסות הפסיכולוגיות המקובלות ומנסה להבין את אישיותו של האדם מנקודת מבט אבולוציונית, תוך שימוש בדוגמאות מחייה האישיים יוצאי הדופן של המחברת. לדוגמא, היא מעלה את האפשרות שאנורקסיה או דיכאון הם חלק ממנגנונים אבולוציוניים חשובים ובריאים ושלמעשה, הסביבה היא זו שהופכת אותם לבעייתיים. גרובר, כידוע, גדלה בצל נסיונות ההתאבדות של אביה. "אחרי הרבה שנים הבנתי שלכל אדם יש את הסיפור שלו וזה לא מה אתה עובר אלא איך אתה עובר", היא אומרת. "אצלי, הפוסט טראומה עזרה לפיתוח יכולות המשחק שלי. מגיל צעיר ידעתי שאני יכולה להשתמש ברגשות כדי לעשות מניפולציות וגם הקול שלי היה מאוד זמין לשימוש".

את לא רוצה עוד ילד?

"אני לא יודעת. אני בת 47 ועדיין יכולה אבל זה צריך להיות יצרי וספונטני ובשביל זה צריך להתאהב".

את לא מתגעגעת לחווית הלידה?

"וואו, זה היה משהו משהו, הלידה", היא צוחקת. "הייתי בטוחה שאני מרכז העולם עד אז והרחם שלי הוא המרכז של המרכז. ופתאום שם שכבתי שם בחדר יולדות אני רואה שכמוני יש עוד מאות נשים, וכולן בטוחות שהן מרכז העולם ושהרחם שלהן הוא הדבר הכי חשוב כרגע. והרופאים עוברים מאחת לאחת וקוראים לה במספר. הדבר הזה שינה לי את היחס לגוף ואל עצמי לגמרי. נתן לי פרופורציה".

כמו המכתש.

"נכון... מה זה אלף איש באולם של הקאמרי לעומת כל הגודל הזה. כשיש לי איזו בעיה עם האגו מבט אחד למכתש וזהו, אתה מבין כמה אתה קטן".

אז את לא מתגעגעת לקאמרי?

"כן! ולפעמים אני מחליפה את המחליפה שלי בהצגה 'הרטיטי את ליבי'. אני מאוד אוהבת את זה. היתה עכשיו הפסקה ממש ארוכה אבל בינואר זה קורה שוב ואני שמחה מאוד לחזור לזה ללילה אחד. זו התרגשות נהדרת".

ובנתיים יש לך את "המורה סיגלית" גם.

"כל הקרדיט מגיע לאיציק ג'ולי, המתרגם והבמאי שהוא גם בעצם 'מנוע חיפוש'. אני עושה את זה בשביל הכיף וזה באמת כיף אדיר". בסוף ההצגה משתרך תור של צופים שרוצים להחליף מילים עם מירב ולהודות לה ובעיקר לחבק אותה ולנסות לנחם אותה, כי קשה להפריד את הדמות מהשחקנית והדמות היא קורעת לב.

 ומה עם להופיע פה במצפה?

"זה קורה לפעמים! רק השבוע עשיתי משהו מאולתר כאן. היה כיף".

אבא שלה מהווה לה השראה גם בתחום הגמילה. ומירב מספרת שהוא "מסטול טבעי". "הוא שוכב במיטה ולוקח נשימות עמוקות ומתמסטל מחמצן", היא אומרת. "נשימות הודיה זה נקרא. להודות על מה שיש לך. החיים כל כך עדינים ושבירים. שום דבר לא מובן מאליו. כל הזמן אנשים צעירים נקטפים".

אז על מה את מודה בנשימות האלה?

"על הבן שלי ועל ההורים והמשפחה והחברים. ובסוף בסוף גם על עצמי. על זה שיש מי שינשום ויודה".

היא כבר סיפרה את מה שהיה לספר על נסיונות ההתאבדות של אביה אלכס, כולל אחד שנעשה מול עיניה. "הוא ספרטני מבחינות רבות", היא אומרת. "היה ספורטאי. אלוף הארץ בהיאבקות. אבל הוא מאריך חיים, וגם אימי. אני שמחה ומודה על זה וגם כי זה מבשר לי חיים ארוכים, בזכות הגנטיקה הטובה. ככה יש לי פחות לדאוג".

והוא מעשן?

"לא. עכשיו הוא עושה מדיטציה 18 שעות ביום. אבל הוא ממליץ לאנשים לעשן. שתי סיגריות ביום הוא חושב שזה בריא. הוא אומר שצריך לטבול בחרא כדי להתמודד עם החיים", היא אומרת ולוקחת שאכטה מהסיגריה. סיגריה מפלסטיק שהיא מחזיקה בשביל הגמילה.

מתוך "המורה סיגלית". צילום: רותם להב

סקס סמים ותיאטרון

ההפקה החדשה של מנוע חיפוש היא פארודיה סאטירית וקומית שמשייטת במחוזות האבסורד והנונסנס וגם מזכירה קצת מופע סטנד אפ. זו יצירה מהפנטת וחזקה שעוסקת בחינוך, שליטה, טירוף, מין ומוות ובכל זאת היא איכשהו מרנינה. המשחק הטוטאלי של מירב גרובר הופך את דרכה של המורה סיגלית לחויה חד פעמית, וכל השאר הופך אותה לחויה שמזמינה לפחות עוד צפיה אחת. 

המילה צפיה אולי לא מספיקה פה, כי מדובר בהצגה בה גם לקהל יש חלק, והיוצרים מעדיפים לקרוא לתפקיד הזה השתתפות. השימוש באינטראקציה עם הקהל היא טכניקה שנהפכה פופולארית ולעיתים מעייפת ואפילו מאיימת, אבל הפעם ההבטחה מתממשת במובן החיובי של המילה. גרובר, שההצגה היא בעצם הצגת יחיד שלה, היא שחקנית נפלאה ואדם רגיש, והיא יודעת איפה נמתח הגבול בין היוצר לקהל והולכת על החבל הדק בביטחון. עוד דימוי מתחום הקרקס והליצנות שמתאים לה נוגע אולי להבעת הפנים שלה, שאפילו במצב טבעי נדמות על הגבול בין בכי לצחוק. זה הופך אותה לחשופה אבל קשוחה, ונותן תוקף ריאליסטי למשחקי השליטה שהיא משחקת, עם עצמה ועם הקהל.

התוכניה מבטיחה אוירה של כיתת לימוד בבית הספר והמציאות נעה בין משהו כזה לבין תא בבית משוגעים או בעולם פנטזי, סאדו מזוכיסטי, של גיבורת ההצגה, המורה סיגלית. אין ממש סיפור אלא פשוט סיטואציה, מופרכת כמובן, בה הקהל משחק את תלמידי כיתה ח' במפגש הראשון עם המחנכת סיגלית. היא מעבירה תקציר אקסטטי של חומר הלימוד וזה כולל את עובדות החיים ומתייחס בעיקר לתשוקות המדומיינות של התלמידים הפיקטיביים.

אמצעי הלימוד כוללים קירות לבנים וחשופים שמתמלאים בהדרגה בהסברים ואיורים פרי מוחה הקודח של סיגלית, ומסתבר די מהר שמה שמעסיק אותה הוא בעיקר ביולוגיה ואנטומיה אנושית. היא משתמשת בסקס כאמצעי פיתוי כדי לכבוש את הקהל/כיתה שלה, ורומזת בכך על שלל אמצעי הפיתוי האחרים שעומדים לרשות המורה, האדם או השלטון. הארוטיקה והמיניות הופכות במופע לכוח אמיתי וגם לדרך בה הדברים לעולם מוסברים. כיבוש ושליטה, בייצר או באחר, באים לידי ביטוי בכל משפט שני, ומעבר למשמעויות העניין מוסיף גם המון הומור. הומור גס ומגעיל שגם הופך להומור עצמי שהופך בתורו לשנאה עצמית והתפרקות מצלם אנוש.

ואכן, בחלק השני, מיד לאחר הצלצול וההפסקה כמובן, המורה סיגלית מאבדת צלם אנוש. מצד שני, הפעם יש לה גם לפטופ שמקרין סרטון יוטיוב על גבר יפאני שמשקיע את עצמו בקשרים עם בובות מין. גם כדי להזהיר מפני הנזקים של הקנאביס המחשב עוזר לה, וההדגמה כוללת השוואות רפטטיביות בין שדיים לפני ואחרי ניתוח הגדלה.

העיסוק שלה במין רווי קלישאות ילדותיות, וגם הברקות שקשורות למצב האנושות והאינדיבידואל. מעניינת במיוחד היא הצורה בה גולשות האבחנות שלה לקירות מסביב. התוצאה היא אימוץ של האסטתיקה של קירות השירותים הציבוריים, בבית הספר ובכלל, אסתטיקה שכוללת שירבוטים מהירים ואנונימיים, שחושפים מחשבות ותשוקות שלא באות לידי ביטוי במרחב הציבורי הרגיל. 

ואולי זו הגדרה טובה למה שקורה בין הקהל ליוצרת: היפוך תפקידים. המורה הופכת לתלמיד שמשתולל ומקשקש על הקירות. בעוד שהציפיה ממורה היא לשליטה עצמית ובכלל, המורה סיגלית מתפרקת ומאלצת אותנו לבחור רמת מעורבות ועמדה. הטירוף שלה מסחרר והיחס כלפיה נע בין רחמים לשנאה, פחד וחמלה. אבל בסך הכול זו הצגה קלילה, כי היא יודעת לצחוק על עצמה. 

יש ארומה מיוחדת ליצירות שנכתבו באמריקה הלטינית תחת שלטון החונטות ונדמה שהתקופה ההיא ממשיכה להעסיק יוצרים, כמו המחזאי רוברטו אטיידה ( (Roberto Athayde

 שהיצירה הנ"ל היא המפורסמת ביותר שלו ותורגמה כבר לשלושים שפות.

אבל לא צריך להתייחס לכל המשמעויות הפוליטיות המתבקשות מהמחזה הזה כדי להינות ממנו. המתרגמים
 (איציק ג'ולי וסיגלית פוקס) עשו כנראה עבודה נהדרת, כי השפה היא טבעית, עכשווית ומשוחררת. גם שפת הגוף של גרובר נהדרת, וכשהיא רוצה היא הופכת לנגד עינינו לאחת מהנשים השדופות המסתובבות ברחובות ומנסות למשוך תשומת לב כדי לקבל כסף או סתם תשומת לב. וזה אולי הצד הכי חתרני של ההצגה, בה ניתנת במה מכובדת לתודעה הבאה מתוך פרספקטיבה של זונת רחוב נרקומנית, ולא דוקא לגבר לבן ועשיר.

זו חוויה תיאטרלית שמזמינה צפייה נוספת ובפעם השניה שראיתיה לא הייתי היחיד שחזר. יש סיכוי שההצגה יכולה להיות הצגת קאלט אמיתית ואולי גם אפשר וצריך לעשות מהמורה סיגלית מעין סבתא סעדה שכזאת, לצלם חלקים מההצגה ולהפיץ ברשת. אולי סוף סוף תתגשם תקוותו של איציק ג'ולי וצעירים ישראלים יבואו לאולמות וגם יהנו ויחזרו.

(פורסם בקיצור ב"כביש 40", 12.11) 

חייל אוניברסלי

מתוך המופע. צילום: אבי אברמוביץ' צילום מחול

ביום בכורת המופע "ואלה שמות" התפרסם בתקשורת מנהג של חרדים קיצונים בירושלים. מסתבר שנפוץ שם המנהג לירוק כשעוברים ליד כומר ברחוב. גם בהפקה החדשה של חוני המעגל נעשה שימוש במחווה המאוד סמלית הזאת, ובאופן לא מפתיע ההצגה, שעלתה בבית תמי ותעלה בקרוב שוב גם במרכז הגאה בגן מאיר, מתעסקת בדיוק בזה: זרות ושנאת הזר מול אחדות והתבצרות, אנטישמיות ושנאת האחר בכלל.

היא עושה זאת על ידי סרט בסגנון וידיאו ארטי שמורכב בעיקר מקטעי תוכניות דוקומנטריות שעוסקות באנטישמיות, נאציזם ומלחמת העולם השניה מהזוית הדתית. כרגיל אצל חוני, גם היהדות, הציונות והלאומניות הציונית מתחברים לשרשרת השנאה והאלימות. הסרט מוקרן על מסך גדול הנמצא בעומק הבמה, וגם על גופם של השחקנים והרקדנים של חוני, שנכנסים לבמה בתלבושות ותפקידים משתנים, מקיימים אינטראקציה ביניהם או רוקדים לבדם. לפעמים נוצר קשר בין תמונה לתמונה ולפעמים הוא נשאר כספקולציה לצופים. גם הריקוד והמשחק מורכבים מדימויים אייקונים של גזענות, כמו זמרת שחורה, חייל נאצי, קריקטורה אנטישמית, ואפילו כותונת פסים של יהודי במחנה ריכוז. "אני אמן דאדאיסטי", אומר חוני, "מה שיש במופע זו בעצם אמנות פלסטית ויזואלית. זה לא טקסט מנוסח ומנומק, אלא משהו אסוציאטיבי, שעוסק בכאן ועכשיו".

הכאן ועכשיו של חוני מורכב כבר שנים מחיים תל אביביים שכוללים הרבה אמנות מכל הסוגים, וגם הרבה משחקי כדורגל על חוף הים. הוא כבר לא ילד אבל הפציעה בקרסול מהמשחק האחרון לא עוצרת אותו ובערב הבכורה של המופע הרב תחומי שלו הוא מתרוצץ עם מצלמת וידיאו ומנהל את ההצגה בהתלהבות של ילד. מה שעוד מעסיק אותו בשנים האחרונות היא עבודה אמנותית עם זרים. הוא הסתובב בכנסיות מתוך משיכה לאסתטיקה המיוחדת של הטקסים, ואסף עשרה פליטים איתם הוא מנסה ליצור. מתוך הקבוצה הזאת, למופע הנוכחי הגיעו שתיים, אנג'לה וגלוריה, אם וביתה מגאנה, שחיות בתל אביב.

קרן אור שרעבי, בוגרת מסלול המחול בסמינר הקיבוצים, שאחראית לא רק לכוריאוגרפיה אלא גם משתתפת כרקדנית בעצמה, מספרת שהעבודה עם רקדנים/שחקנים לא מקצועיים מאתגרת מאוד. התוצאה על הבמה חיננית והשילוב בין המקצוענים לרקדנים יוצר אפקט מעניין. בכלל, האוירה בבית תמי מזכירה בידידותיות שלה מתנ"ס וגם דרך העבודה של חוני שומרת על אלמנטים של יצירה משותפת ובגובה העיניים. חוני גם עובד לאורך השנים עם אותה חבורת אנשים, בין היתר חזי שוחט (שהפעם אחראי על התפאורה והסאונד) וגם אילן גול, שחקן לא מקצועי. גול חי בבת ים ומכיר ועובד עם חוני כבר מהתקופה שחי בתל אביב, בשנת 95'. היום הוא בן 45 ועובד בשמירה אבל ניכר שהוא נהנה מאוד לעמוד על הבמה, ואת הזרות היחסית שלו ניצלו היוצרים בצורה טובה.

אבל היצירה הנוכחית מאופיינת בעיקר בשימוש הנרחב בוידיאו, שמלווה את המופע מהרגע הראשון ועד אחרי שהמשתתפים עוזבים את הבמה בפעם האחרונה. חוני מספר שהסרט, אותו ערך יחד עם רוני הרמן, היה המצע הראשוני ועליו נבנה כל היתר. על הסרט הם ישבו כמה חודשים ועל כל השאר כחודשיים, כמעט יום יום. חוני המעגל מתייחס ליצירה שלו ברצינות רבה. "אני חייל אוניברסלי", הוא אומר. את התוצאה אפשר יהיה לראות באמצע החודש בבית תמי ובתיאטרון בבית הגאה.   

(פורסם בזמן תל אביב, 7.12.2011) 

הזהו אדם. הצגת יחיד בתיאטרון החאן

אם כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך", אז כל השואה על רגל אחת נמצאת ב"הזהו אדם" של פרימו לוי. הנסיון לחלץ מהספר תובנות ואבחנות משול לנסיון לחלץ מהשואה עצמה תובנות כאלה וגם היוצרים של הצגת היחיד על פי הספר יודעים את זה וכלל לא מתיימרים להוסיף משהו על דבריו של לוי. הישירות והפשטות של ההצגה הופכים אותה למופע סוחף של זיכרון, זעזוע ועצב. החומרים הקשים בה וגם אורכה הצנוע משאיר את הקהל המום מעט, אבל זה המינימום שאפשר לצפות מהצגה כזאת.

לוי כיווץ את קורותיו בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, כאסיר במחנה עבודה ליד אושויץ, לספר של פחות ממאתיים עמודים. הבמאית מור פרנק והשחקן ניר רון מתיאטרון החאן לקחו את הספר והפכו אותו להצגת יחיד, גם היא מינימליסטית. ללא תפאורה וללא מוזיקה, נכנס רון, לבוש בחליפה כמו שלוי הצעיר אולי לבש עד שהמלחמה השיגה אותו, ומספר את הסיפור בקולו, שהוא גם קולו של לוי, קול שנשאר נאמן לטקסט המקורי וגם לרוחו. בעקבות לוי, גם רון יורד לפרטים הקטנים והפיזיים – מהראש המגולח והכובע המרופט ועד לציפורני אצבעות הרגליים שאין צורך לגזוז אותן כי הן מתחככות בקבקבים הלוחצים. רון אומנם נשאר בחליפה עד שלב מאוחר אבל דמיונם של הצופים מלא במספיק דימויים מהמחנות כדי להשלים את התמונה. האפקט מסחרר ומזכיר את חווית הקריאה בספר, שמשאיר כמו כל טקסט המון מקום לדמיון ומפעיל אותו באינטנסיביות.

רון, שעושה את עבודתו בצורה מדויקת, יעילה ומרגשת, מתערבב מעט בקהל וגם משתף את הקהל בעדינות בסיפור. הוא עושה זאת בעקבות לוי עצמו, שיוזם בספר פניה בגוף ראשון לקוראים. כשרון יושב בינינו זו גם הזדמנות להביט ולחשוב על הקהל שהגיע להצגה באולם הקטן של החאן. המחשבה הבלתי נמנעת היא מה היה קורה אם היה נגזר על קבוצת האנשים האקראית הזו לבלות ביחד בתנאים המתוארים על ידי לוי. הרגעים האלה מזכירים את המקומות בספר בהן אתה נאלץ לצבוט את עצמך ולהזכיר שלא מדובר פה בחלום רע שלך או של הסופר אלא במשהו שהתרחש במציאות.

קשה מאוד לנתק את הרלוונטיות של הצגה העוסקת בכזה מיקוד בשואה היהודית, ולהתייחס אליה כאירוע תיאטרלי בלבד בעיקר כשהיא מוצגת בירושלים היהודית על ידי שחקן יהודי הרחוק דור אחד מהקורבנות. וגם אין כל כך צורך. בקרוב יעלמו האנשים שהיו שם ומה שיישאר זה היסטוריה ואמנות שעוסקת במה שקרה. המסורת לפיה תלמידי בית ספר יהודים בישראל נפגשים עם ניצול שואה שמספר על חוויותיו תפסק מן הסתם, ויהיה קשה למלא את החלל. "הזהו אדם" יכולה בהחלט למלא חלל כזה, אבל היא מצריכה קשב ודמיון רבים, ויש לשער שהמשלחות הטקסיות והמניפוליטיביות למחנות ימשיכו לשלוט בכיפה.

גם בהצגה וגם בספר זוכים עשרת הימים האחרונים של לוי במחנה לתיאור מפורט יחסית. "הימים שמחוץ לזמן" מכנה אותם לוי בספר, והוא מתכוון למצב שנוצר אחרי שהגרמנים עזבו והרוסים עוד לא הגיעו. לוי ועוד כמה עשרות נותרו ללא השגחה, מזון או חימום כשהחורף הפולני בשיאו ומי ששאר במחנה הם בעיקר החולים. בשלב הזה מתעוררת בקרב הניצולים רוח אחווה שלבסוף גם מצליחה להציל את חלקם. לוי כותב בלי פאתוס וגם רון משחק בהתאם, ובכל זאת הקהל מתמלא מחדש איזו תחושה של שליטה על הגורל והלקח האנושי והמוסרי מחלחל למרות האימה.

בשורה התחתונה: מתאים לא רק ליום השואה, גם ליום כיפור. 

(פורסם בעכבר העיר אונליין, 7.10.11)

יוצאים בחוץ - פסטיבל עכו בסוכות 2011

כל הדרכים מובילות לעכו בסוכות, וגם הפעם מסתמן שהפסטיבל לתיאטרון אחר יהיה תוסס וגדוש אירועים מעניינים, באולמות השונים וגם תחת כיפת השמיים ובצל חומות העיר העתיקה. ליבו של הפסטיבל הוא התחרות בין 14הצגות חדשות, של יוצרי תיאטרון שוליים ישראלים, ביניהם מעט ידועים ובעיקר אלמונים שזו תחילת דרכם. הפסטיבל הוא מקפצה מכובדת לעשיה תיאטרונית בארץ והתחרות סימנה בעבר את הדרך ליוצרים בתחום, כך שהיצרים סביבה גועשים.

בין היוצרים הותיקים ניתן למצוא הפעם את ד"ר נעמי יואלי, במאית, בובנאית, חוקרת תיאטרון ומספרת סיפורים. יואלי חוזרת לפסטיבל אחרי שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל ב-2006, עם ההצגה "הדודה פרידה". השנה היא מעלה יחד עם גליה יואלי את :נפיץ: תיירות מלחמה" ("פנטזיה דוקומנטרית על מלחמה ושכול") שעוסקת במקרה הטראגי והפוטוגני של ד"ר עזאלדין אבו אל עייש ששכל שלוש מבנותיו במבצע עפרת יצוקה בעוד הוא שומר על אשתו הגוססת מסרטן בבית החולים שיבא תל השומר. ההצגה כוללת גם קטעים מספרו "לא אשנא" ועוסקת בעיקר בצד התקשורתי של הסיפור. על העיצוב מופקד אמן המיצג הדס עפרת ועל המוזיקה יוסי מר-חיים, שכבר שיתפו עם יואלי פעולה בעבר בהצלחה גדולה.

את משבצת המפורסם המפתיע תופס הפעם ג'ייסון דנינו הולט שכתב, ביים וישחק ב"לב", "דרמה אינטראקטיבית וסוריאליסטית על קשרים, רגשות וחרטה", בהשתתפות השחקנים אייל שכטר, ליאל דניר, בהט קלצ'י ואלון אופנהיים. ואולי הנוכחות שלו בעצם לא צריכה להפתיע, כי הוא כבר ביים בשנה שעברה את ההצגה "משורה ישחרר רק המוות" שכתבה נטלי כהן, שחקנית וכותבת שאוהבת לערבב פוליטיקה וסקס. כהן משתתפת גם היא השנה, הפעם בשיתוף פעולה עם איסי ממנוב מתיאטרון הנגב. כהן תרמה הפעם את "צפירמיהו" שמוצגת בתוכניה כ"גרוטסקה חברתית וחוצה גבולות המציגה זוג מתנחלים צעיר ומלוכד החושש שבנם בכורם, שזה עתה נולד, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא לא בדיוק מה שהם ציפו לו".

הפסטיבל עורר כמה פרובוקציות בריאות במהלך 23 שנותיו, וגם הפעם מסתמנות הצגות עם פוטנציאל להרגיז מעט. מצד שני, יש סטטוס קוו יעיל בין התכנים וה"רעש" שמותר למנהלים האמנותיים של הפסטיבל לעורר, ובין ההנהלה שדואגת לתקציבים מהעירייה ומשרד התרבות והחינוך.

ישנה גם איזו חלוקה פנימית שמספקת להצגות התחרות מרחב פעולה אמנותי גדול, ומצד שני מצליחה להביא לפסטיבל מאות אלפי מבקרים שלאו דוקא חובבים תיאטרון שוליים חתרני. הכוונה היא להפרדה בין החלק של הפסטיבל שעוסק בתיאטרון נטו, בתוך האולמות, ובין ההמולה ומופעי החוצות ברחובות מסביב. בשנים שמתחם גני הפסטיבל היה פתוח רק לבעלי כרטיסים להצגות זה היה בולט במיוחד, ובשנים שנדרשה אבטחה כבדה בעקבות פיגועים זה היה ממש מראה קשה. אבל גם המבקרים הרבים שבוחרים לא לשלם ולהכנס לאחת ההצגות זוכים להמון אטרקציות תחת כיפת השמיים. והשנה הפסטיבל גדוש כרגיל במופעי חוצות מסקרנים.

אם בעבר האטרקציה המרכזית העממית בפסטיבל תמיד כללה מופע סנפלינג מחומת העיר העתיקה, הרי שהעידן הדיגיטלי הביא איתו מופע חוצות מסוג דומה, אבל שונה. הרקדנים במופע התלת מימד הדיגיטלי "מאירים לחיים" של קבוצת "אורבנו" צולמו ויוקרנו על גבי בניין האכסניה, שכמובן נסרק ועובד דיגיטלית כדי להפוך בזמן המופע לבמה אנכית ותלת מימדית. שתי הקרנות ענק כולל המופע, גם על חומת היבשה והטכניקה החדשה, שעוד לא נראתה בישראל משלבת וידאו, גרפיקה ואנימציה בתלת מימד, שמצליחה ליצור אשליה של פירוק ובניה מחדש של הבניין.  על התסריט ובימוי אחראים ליאור בנטוב ויואב דוד ואת מוזיקה המקורית שתלווה כתבו חברי להקת פוטוטקסיס. ועוד "לראשונה בפסטיבל": מופעי מחול יועלו על במה פתוחה לקהל, במופע בניהולה האמנותי של הרקדנית-כוריאוגרפית ענת גריגוריו. ישתתפו בין היתר גם הרקדן ארתור אסטמן והרכבי המחול של נדין בומר ומריה קונג.

לפסטיבל עכו מסורת ארוכה של הפקות במקומות לא שגרתיים, וגם הפעם יתקיימו לפחות ארבע כאלה. למשל "תורה של אשת השגריר" (מחזה ועוזר במאי: אודי ניר, בימוי ועיבוד לבמה: סיון בן ישי) שמתאר "הרהורי חרטה של אומה מוכת זעם ושיעור בהגנת המולדת" ומתקיים בבניין עיריית עכו. במהלך ההצגה העירייה מוכרזת שטח צבאי סגור והמחזה כולל את גברת שונית אלמוגים, ש"עצורה בשל השתמטות, השתפנות ויציאה את הארץ בעת מלחמה. אלמוגים, הטוענת בתוקף כי היא אשת שגריר ישראל בארה"ב, רואה בכך צידוק מלא לשהייתה מחוץ לגבולות המדינה ומתעקשת שהיא חפה מכל פשע". גם הצגתה של נעמי יואלי תתקיים מחוץ לגבולות העיר העתיקה, בתוך אחד מהחפירים המקיפים אותה. ההצגה הבין יבשתית "R U THERE " (שחקנים: לאורה דה-בואר וגיא קפולניק) תתקיים בדירה שכורה לא הרחק מהעיר העתיקה, ובמקביל בדירה בהולנד, דרך תוכנת שיחות וידיאו ומחשב אישי. כדי להגיע להצגות המרוחקות יחסית הקהל נפגש באיזור הפסטיבל ומשם נלקח כקבוצה למיקום המדויק. הפרוצדורות הלוגיסטיות בפסטיבל העמוס לרוב מבלבלות קצת ומוסיפות לחויה המרעננת ואנשי הפסטיבל עושים הכול כדי שההצגות יתחילו בזמן ובמקום הנכונים. לרוב הם מצליחים ונקווה שגם הפעם יהיה כך.

אנחנו פוליטים

בשבוע שעבר חגג תיאטרון חיפה 50 שנה להיווסדו ובין היתר עלתה על הבמה גם השרה לימור לבנת. היא הציגה בתורה את יורם קניוק, שספרו תש"ח הפך לרב מכר ועובד לבמה על ידי התיאטרון, והחיבוק האמיץ שלהם הפתיע קצת. גם דבריה על ההערצה שהיא רוחשת לו הפתיעה רבים מיושבי האולם, שלא כל כך שמחו לשמוע את לבנת, שכידוע איימה בקיצוץ תקציבים לתיאטרונים שיחרימו את אריאל או את קרית ארבע. המסקנה המתבקשת היא כנראה שאין בעיה מבחינתה לעסוק בפוליטיקה הישראלית, אבל עדיף לקחת כמה עשרות שנים אחורה ולא להתעסק במציאות הקונקרטית.

בתיאטרון החאן הירושלמי חשבו אחרת דוקא השנה. בהצגה "אוכלים" (על פי מחזה של יעקב שבתאי), שמתרחשת בירושלים (על פי סיפור כרם נבות) - ומתעסקת בשחיתות נדל"נית ומוסרית, תאוות בצע וחמדנות שלטונית - הנוף הנשקף מחלון הארמון בהצגה הוא פרויקט הולילנד הידוע לשמצה. אם זה לא מספיק, דמותו של נבות הנגזל מעוצבת כפלאח פלסטינאי. אבל עם כל הכבוד לעמדה הפוליטית של אנשי התיאטרון, כנשאל המנכ"ל לגבי הופעה אפשרית בפני הקהל בהיכל התרבות החדש בקרית ארבע הוא לא הציג עמדה חד משמעית. גם הוא יודע, בהסתמך על תקדים ההיכל באריאל, שאין לו ולתיאטרון החאן זכות חוקית לסרב להציג שם. בין הפטיש לסדן, מוצאים עצמם אנשי התיאטרון בישראל יותר מתחומי אמנות אחרים בארץ, בעין הסערה הפוליטית. האם המצב הפוליטי הרוגש בישראל משפיע ישירות גם על מה שהקהל רואה על הבימות השונות? הדעה הרווחת בקרב אנשי תיאטרון בולטים היא שלא מספיק. ומצד שני, הם בכלל לא בטוחים שכדאי שהקשר יהיה כל כך מיידי וישיר.

המחזאית עדנה מזי"א מספרת כי היא עובדת על הצגה חדשה (יחד עם ענת גוב כמובן) שתהיה פוליטית ואקטואלית. התהליך נמצא בתחילתו ולכן אין פרטים נוספים, ומזי"א מספרת שהן בעיקר החליטו מה לא לעשות: "הבעיה עם עיסוק קונקרטי בפוליטיקה, יחד עם עמדה פוליטית מובהקת, היא הנטיה להסחף לדידקטיות. זה מאוד קשה לכתוב מחזה פוליטי בלי להיות דידקטי אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות". מזי"א, שהתפרסמה בין היתר בגלל עיסוק בעניין אקטואלי (משחקים בחצר האחורית, שנכתב בעקבות פרשת האונס בשומרת) אומרת שהמחזאות הפוליטית-חברתית ראתה ימים יפים יותר בישראל, בעיקר בשנות השבעים, בתיאטרון חיפה, ומזכירה גם את מלכת אמבטיה של חנוך לוין. "חנוך לוין היה מאוד פוליטי וגם שילם על כך מחיר גבוה. הוא הפך את הפוליטיקה לשירה".

מחזה אחר ששילב תיאטרון, פוליטיקה ושירה נעשה דוקא לא כל כך מזמן, ב-2007, עם העלאת ההצגה "חברון" כהפקה משותפת של הקאמרי והבימה. תמיר גרינברג, אדריכל ומשורר, כתב את המחזה כולו בשפה פואטית, וזכה לזיהוי המחזה כפוליטי בעיקר הודות לבחירה בשם המפורש. הוא מספר שהזיהוי המיידי עם הפוליטיקה הקפיץ את הקהל משני הצדדים ואולי פגם קצת במה שהקהל הפיק מהמחזה. "אני התעסקתי אמנם במשהו פוליטי במהותו אבל ניסיתי לצאת לחווי האוניברסלית ולא לשקף מצב קונקרטי. אבל אין ספק שהאספקטים הפוליטיים היו בלתי נמנעים, והם רק הופכים בולטים יותר מאז". גרינברג עובד גם הוא בימים אלה על מחזה חדש, ראשון מאז "חברון" ("אני כותב לאט", הוא אומר), וגם הוא לא יכול לפרט, אבל מספר שהסיפור מתרחש ב"מדינה דמיונית שתושביה כלואים במעגל של אלימות".

בקאמרי עלה ב-2008 "השיבה לחיפה" שעסק בישירות בסוגיה פוליטית ורגישה. בועז גאון עיבד את הנובלה של ע'סאן כנפאני שנכתבה ב-1969 וזכה להפגנות נגד מהצד הימני כמובן.

האם הזיהוי האוטומטי של הממסד האמנותי בכלל, והתיאטרון בפרט, עם השמאל, משפיע על הבחירות האמנותיות בתיאטראות הגדולים? מיכאל הספרי, איש תיאטרון שעשה מעבר מובהק לפוליטיקה, מתבטא בחריפות כהרגלו, ואומר שדמם של אנשי התיאטרון הותר, ואין ספק שהמנהלים האמנותיים מפחדים ובוחרים מחזות קלים לעיכול גם במובן הזה. "אין כמעט מחזה עברי שהוא לא פוליטי במובן החברתי. אבל מזה כעשר שנים, החל מתחילת האינתיפאדה השניה, התעסקות ישירה בפוליטיקה של שמאל וימין מדיניים הולכת ונהיית נדירה ויותר יותר. הציבור הישראלי זז ימינה, והתיאטרון הרפרטוארי הולך בעקבות הקהל שלו וזז ימינה איתו. מהרגע שאנשי תיאטרון הוכרזו כשמאלנים, עם כל המילים הנרדפות האיומות שמתלוות לתואר הזה, דמם הותר ואני חושב שהם נרתעים מלנקוט עמדה פוליטית.".

והתיאטראות?

"ההנהלה של הקאמרי נאלמה דום ונעלמה מהרדאר ברגע שעלה נושא אריאל וקרית ארבע, וזו סוג של התבטאות מאוד חד משמעית. הם גם הראשונים שיופיעו בשטחים, והם ינסו לנקות את מצפונם עם כל מיני רמזים פוליטיים בהצגות".

ג'יטה מונטה, שחקנית ובמאית בתיאטרון החאן, אומרת שיש לא מעט פוליטיקה במחזות הישראלים ושמכיוון ששום דבר לא משתנה מהבחינה הזאת כבר שנים, אין טעם לשאלה אם המחזה נכתב השנה או לפני עשרים שנה.

היא מוסיפה שאמנם יש השפעה מובהקת למדיניות הממשלתית על התיאטרון ואמנויות אחרות, אבל היא מתבטאת בלחץ כלכלי ולא פוליטי. "דבר ראשון מקצצים בתקציבי התיאטרון. וזה לא משאיר ליוצרים זמן ופנאי להתעסק בדבר החשוב באמת, שהוא היצירה". היא גם לא חושבת שיש הצדקה לפחד של הממסד הימני מהתיאטרון, ומאמינה שיצירה לא צריכה להיות שמאל או ימין, וכל אחד יכל ליצור או להינות מיצירה היא אומרת גם שעצם העיסוק באמנות הופך את החיים ליותר נסבלים ואת האנשים ליותר סובלניים.

אבל היא בעיקר לא חושבת שהשאלה אם להופיע במקום זה או אחר צריכה להיות מופנית ליוצרים. היא אומרת שזו שאלה לא הוגנת, ושהכתובת שלה הם השרים האחראים. השרה האחראית כיום היא לימור לבנת כאמור, אבל ברור שגם ההשפעה שלה מוגבלת. הכסף להיכל התרבות בקרית ארע לא הגיע ממשרדה אלא מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל עליו אחראי סילבן שלום, והיא אפילו לא הוזמנה לפתיחה שלו. שמואל הספרי אומר שזו מציאות קשה, בה שרת התרבות מאיימת בקיצוץ תקציבים, ו"מנהלי התיאטראות מקשקשים בזנב והולכים לעשות מה שהשלטון אומר".

הספרי מספר שהרגיש כאילו עבר אונס כשמחזהו "הבדלה" הוצג באריאל. הוא גם ניתק את קשריו עם התיאטרון מאז. אבל ג'יטה מונטה אומרת שהלחץ על השחקנים לא להופיע מעבר לקו הירוק הוא ציני ואכזרי וכי "הנגיעה פוליטיקה ונושאים של מוסר וצדק  היא בבשרינו", אבל מוסיפה שמעל הכול אנשי תיאטרון עוסקים בהצגה מול קהל בסופו של דבר, ואלה האמצעים שלהם להביע ולייצר עמדה והשפעה, ולא הימנעות מהצגה במקומות כאלה ואחרים. גם עדנה מזי"א אומרת שהכלים העומדים לרשות היוצרים הם המחזה עצמו. "מעבר לזה מדובר בחוסר אונים משווע, וההצגות שלנו יועלו ממילא באריאל ובקרית ארבע. העם מעדיף גאווה לאומית על שפיות ואלה מילים עם קונוטציות שאותי מזעזעות, אבל אני מחזאית בסך הכול".

בית ליסין, התיאטרון שמתהדר בסלוגן "הכי ישראלי" הוא כנראה גם הכי מסחרי כרגע. בפסטיבל השנתי שלו, "פותחים במה", דוקא התחרו השנה שני מחזות שעסקו בישירות בסכסוך היהודי ערבי. ההצגה שזכתה, בדומה לזו מהשנה הקודמת, היא לא במפתיע דרמה ישראלית ומשפחתית שמתרחקת מכל נגיעה פוליטית. יותר מהכל, נדמה שהתיאטראות הגדולים בישראל נמצאים במלחמת הישרדות מספיק גדולה כדי לא להסתכסך עם השלטון ועם קהל המנויים ולהסתכן באיבוד תקציבים על רקע מרדנות פוליטית. עדנה מזי"א אומרת ש"כדי לזעזע, וזה מה שתיאטרון פוליטי טוב צריך לעשות, כדאי להיות מאוד לא אלגנטי אבל כן אינטליגנטי, ושזה ממש לא קל". תמיר גרינברג מחזק את דבריה ואומר ש"תיאטרון שהוא מהדורת חדשות משודרת הוא לא מעניין". מצד שני, הוא מוסיף, "שני השחקנים שראינו על המסך כל השבוע, אבו מאזן וביבי, נתנו הופעות מרשימות מאוד. הייתי רוצה לראות קצת יותר דיאלוגים ופחות מונולוגים לוחמניים. אבל זה מה שיש".   

אם בתיאטרון הרפרטוארי, שהוא ציבורי ונתמך על ידי מוסדות ממשלתיים, וגם נסמך כלכלית על קהל רחב ושמרן, משתדלים לא להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת, הרי שבפרינג' אין כמעט נושא יותר פופולארי מזה. הצגות שעוסקות ישירות בכיבוש ("חורף בקלנדיה" של נולה צ'לטון בתיאטרון הערבי-יהודי), קברטים סאטיריים שמועלים חדשות לבקרים ("שירת העצבים" של סידון, בצוותא) וגם הצגות שעוסקות בפאשיזם ("קומוניזם לחולי נפש" בתיאטרון קרוב) נפוצות למדי. אבל חוד החנית של תיאטרון השוליים בארץ הוא פסטיבל עכו. שם הפוליטיקה כבר בפנים מהתחלה, אומרת סמדר יערון, המנהלת האמנותית של הפסטיבל השנה, יחד עם מוני יוסף. "עכו היא עיר מרוחקת מהמרכז וחיים בה ביחד ערבים ויהודים. היא גם קלטה גלי עליה גדולים ובפסטיבל אנחנו מנסים להביא את הדברים לידי ביטוי. לאו דוקא בצורת עיסוק בפוליטיקה קונקרטית כמובן, אבל גם מזה יש".

בהתחשב בכך שכמעט בכל שנה יש הצגה עם השם "היטלר" בכותרת, נדמה שיערון נוקטת באנדרסטייטמנט. היא עצמה עסקה בשואה בצורה פרובוקטיבית בעברה כבמאית ושחקנית, אבל הצגת היחיד שלה "משאלה מכוכב" הייתה זאת שעשתה שימוש הכי בוטה בלאומיות הישראלית. ב"משאלה" היא רוכבת על מגן דוד ענק כל הדרך אל הכותל כדי להתעבר ממנו וללדת את המשיח. ההצגה זכתה להצלחה בחו"ל ויערון מספרת שגם בארץ לא היו תגובות שליליות במיוחד. "היו הרבה שאמרו שהם לא מסכימים עם התוכן אבל הצורה והסך הכול מרשימים מאוד", היא נזכרת. מצד שני, ההצגה נשארה כמובן בשוליים ולא נחשפה לקהל הרחב. ואולי זה כל הסיפור. במיינסטרים כמו במיינסטרים, הדברים מעודנים יותר. והחופש האמנותי מתרחב ככל שמתרחקים מהמרכז.

בקשר לקריאה לחרם על האולמות, יערון אומרת שזה שהיא שמחה שאמנים קמים ונלחמים על עקרונות אבל גם טוענת ש"כל הפולמוס סביב הדבר הזה הוא סערה בכוס מים. זה לא משהו שישנה דברים בהוווייתם. זה קצת כמו להטפל לאיזה אספקט ולשים עליו את כל כובד המשקל. צריך להיות שינוי יותר מהותי

יערון אומרת שהיחסים בין הממשל לתיאטרון דומים ליחסים של האזרחים עם השלטון – אנחנו מנסים לשמור על המרחב שלנו ומתעוררים רק כשהוא מופר בצורה מוגזמת ורק כשזה נוגע ישירות אלינו. היא מזכירה את הקיץ הסוער כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. גם שמואל הספרי מציין את מחאת האוהלים בקשר לתיאטרון: "אולי החוסר פוליטיות היא תופעה חיובית דוקא כי אנשים מפסיקים לכתוב כ'אנחנו' ומתחילים לכתוב כ'אני' והנה, מתוך האינדיבדואליזם פרצה המחאה הגדולה ברוטשילד".

תגובות:

נועם סמל ועמרי ניצן מסרו בשם הקאמרי:

אנו מקווים שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעניין הצגת ההבדלה מאת שמואל הספרי. ההצגה מוצגת בימים אלה בהצלחה בקאמרי ותיאטרון הקאמרי מאחל שנה טובה לכולם.

מתיאטרון הבימה נמסר: הרפרטואר של התיאטרון מדבר בעד עצמו.

ניצה בן צבי, מנכל"ית תיאטרון חיפה:

"תיאטרון חיפה שמאז היווסדו היה פורץ דרך בנקיטת עמדות פוליטיות-חברתיות במחזותיו, ממשיך בקו זה להעלות מחזאות מקורית וקלאסית בנושאים חברתיים-פוליטיים ולהיות תיאטרון מאתגר ומרכז של שיח ודיון ולראייה בשנה האחרונה העלה התיאטרון את: "יוליסס על בקבוקים", "תש"ח", "ארגנטינה" ו"כולם היו בני", כולם מחזות עם נגיעה פוליטית, אוניברסלית או מקומית".

 "כל אזרחי ישראל זכאים לאותם זכויות באשר הם נמצאים. כפי שכולם מקבלים את אותו סל בריאות ומנויים על אותם עיתונים, הם זכאים לקבל גם תרבות".

בית ליסין:

לא מעוניינים להגיב.

פורסם ב"עכבר העיר", 27.9.11

עיר תחתית: חגיגות היובל לתיאטרון חיפה

חגיגות היובל של תיאטרון חיפה הזכירו שהסיפור שלו הוא אולי ישראלי מאוד, אבל לא בהכרח "חיפאי". בשביל להמחיש זאת, באו כולם, מכל הקצוות (הרעיוניים) של הארץ - מלימור לבנת ועד יורם קניוק

אחר צהריים חגיגי ומרגש עבר אתמול על אנשי תיאטרון חיפה והקהל הרב שבא לציין חמישים שנות פעילות איתו. יין ובייגלה ציפו למאות המוזמנים - ביניהם אנשי תיאטרון רבים, בעבר ובהווה – שהגיעו למופע לציון היובל. הגשם החזק החל אחרי שרובם כבר היו בלובי המפואר, וליווה אותנו אל האולם. האוירה העליזה שררה גם בחדרי ההלבשה והאיפור וההתרגשות ניכרה גם על הבמה, בעיקר ברגע שהבמאי ביקש מחיאות כפיים.

המופע (ביים משה קפטן, עריכת תוכן: צביה הוברמן) צולם וישודר בראש השנה בערוץ השני, ובמקרים כאלה הקהל הופך לניצב, ויש בכך מין חוסר נוחות. מצד שני ההתכווננות למדיום הטלויזיוני מחייבת קטעים קצרים ומבדרים, ואלה אכן היו בשפע, כולל אורחים מגוונים ומעניינים וקטעי וידיאו שהוקרנו על מסך גדול שהשתלב יפה בתפאורה המרשימה. גם הלהקה הלא קטנה שניצבה על הבמה ניגנה להפליא את קטעי המוזיקה והמקהלה פיזמנה שירים בסגנון שנות הזהב של הוליווד.  

אבל תולדות תיאטרון חיפה מספר סיפור מאוד ישראלי דוקא. הוא הוקם ב-1961 בתקופת ראש העיר אבא חושי במה שהיה אז מרכז העיר – שכונת הדר. הקמת התיאטרון בחיפה (שהיה התיאטרון העירוני הראשון בארץ) הוא חלק מהפרויקטים הציונים והסוציאליסטים שהפכו אותה בעבר לסמל של ציונות שפויה יחסית וגם מקום אטרקטיבי למגורים. אפשר רק להזכיר שבשנים האלה רוב ערביי המדינה חיו תחת משטר צבאי נפרד ולזכור שחיפה היא עיר מעורבת, כך שהתיאטרון נועד לשרת פוטנציאלית גם את האוכלוסיה ערבית. מאוחר יותר, בשנות השמונים, נפתח חלל קטן בעיר התחתית וכלל נסיון להקים גם תיאטרון ערבי, אבל הוא נסגר בנתיים.

המנהל האמנותי הראשון, יוסף מילוא, דוקא החליט ללכת על כיוון קלאסי וההצגה שחנכה את התיאטרון הייתה "אילוף הסוררת". אחר כך עלו גם "אמא קוראז'", "מעגל הקיר הקווקזי" ועוד. את מילוא החליף עודד קוטלר ותחת שרביטו פרחה מחזאות ישראלית מקורית. חנוך לוין, א"ב יהושע, יעקב שבתאי וגם הילל מיטלפונקט פרחו בחיפה. גם בשחקנים מהשורה הראשונה התיאטרון התהדר ובאמצע שנות השבעים הצטרפה נולה צ'לטון. מאוחר יותר ישמש התיאטרון בסיס למשלחת המפורסמת בראשותה לקרית שמונה כדי להקים תיאטרון שיהיה מעורב בקהילה בעיר שחיה תחת הפגזה. בשנים אלה, ובעיקר עם מחזות שעסקו בשואה, כמו "גטו" של סובול, הייתה לתיאטרון הצלחה גדולה גם באירופה. אבל סובול גם העלה את התיאטרון על מוקש כשיצר את "סינדרום ירושלים" שעסקה בפונדמנטליזם הדתי בארץ ועל פי כמה פרשנויות העלתה את חמת הימין והביאה לסגירת ברזים ודעיכת התיאטרון. בשנים האחרונות ניכרת התאוששות.

גם היום הימין בשלטון ושרת התרבות והספורט לימור לבנת, שנולדה בחיפה, הייתה אורחת כבוד במופע החגיגי. לטקס חגיגי אחר שנערך השבוע, בקרית ארבע, היא לא הוזמנה, אולי פשוט בגלל שהיא אישה. אבל גם בחיפה הקהל לא היה אוהד במיוחד. לבנת דיברה על הייחוד של התיאטרון ועל העובדה שרבים וטובים עברו פה. בעצם, היא אומרת, אין כמעט אושיית תיאטרון שלא שחקה, ביימה, ניהלה או כתבה מחזות שעלו בתיאטרון חיפה. זה כמובן נכון, ומעלה את השאלה אם יש בכלל אופי מובחן לתיאטראות הגדולים בישראל. ובכן, לא ממש. כמו שלבנת הבחינה, כולם היו עם כולם ומספיק לספור את ההפקות המשותפות כדי לראות שאין באמת משמעות לשייכות בין שחקנים ויוצרים לבתי תיאטרון. אני מניח שצריך עוד כמה מאות שנות מסורת ואולי מרחק גיאוגרפי קצת יותר גדול בין אחד לשני כדי ליצור משהו כזה.

הלוקאל פטריוטיות החיפאית בכל זאת חיממה את הלב והאירוע המרתק המשיך לפי הוראות הבימוי. מיקי קם השוותה את התיאטרון לאישה מזדקנת ונתנה מונולוג מצחיק וגם שפגט בסוף. שלמה בר, נער נצחי (צובע או לא צובע?) ואנרכיסט שכמוהו, שר את "ילדים זה שמחה" (במקור מ"קריזה" של סובול שהועלה לראשונה בחיפה) ודוקא הוא, שהנוכחות שלו הייתה סוג של התרסה נגד הבורגנות בקהל, הציג את לימור לבנת. גם היא העלתה לבמה אדם בסנדלים – יורם קניוק, שמחזה על פי ספרו "תש"ח" עלה השנה בביצוע הלהקה הצעירה. קרן מור ומנשה נוי ישבו בשורות הראשונות כשהמצלמה מופנית אליהם בין הקטעים והם משחקים זוג שלא הכיר לפני כן. היא חובבת תיאטרון והוא סתם קיבל כרטיס כמתנה לחג. הם היו טובים כרגיל ומבדרים ויחד עם נתן דטנר, ליאורה ריבלין, נורמן עיסא, דביר בנדק, משה איבגי, אילן דר, עירית קפלן, יוסוף אבו וורדה, ריקי גל ועוד רבים וטובים הפכו את המופע לאירוע שאכן אין מתאים ממנו לצפיה משותפת בטלויזיה מיד אחרי ארוחת החג הקרוב. בסיום המופע עלו לבמה כולם ביחד, כולל דור המייסדים, והתגובות היו מרגשות.

ביציאה חיכו למוזמנים כיבוד בסגנון אוריינטלי, כיאה לאירוע מזרח תיכוני – סושי. ספק גדול אם מישהו מהאורחים הגיע לאירוע ברגל ולא ברכב. למעשה, אם ניתן היה, יש להניח שהיו מעתיקים את מבנה התיאטרון ומעלים אותו לכרמל – שם נמצא מרכז הכובד התרבותי של העיר, ושם חיה האוכלוסיה שפוקדת את האולמות. אבל המבנה המרשים של התיאטרון (ובתוכו האולם המצויין) נמצא בלב שכונת הדר, שהייתה אמנם פעם שכונה ישראלית אורבנית לתפארת אבל במהלך השנים ננטשה על ידי הצברים שטיפסו על כתפי הוריהם לבית חדש ומהודר יותר.

השכונה הוזנחה וכיום, כשאין אירוע חגיגי בתיאטרון, הרחבה הגדולה משמשת מגרש כדורגל מאולתר לילדי השכונה המנומנמת. יש אמנם התעוררות מסויימת בשכונה, ונסיונות ממוסדים ולא ממוסדים להחזיר עטרה ליושנה. זו לא משימה פשוטה אבל בטוח שראש העיר יונה יהב, שגם הוא נשא דברים באירוע, יכול לעזור לכך לקרות. בינתיים הגינה העירונית שם די מטופחת, אבל המאהל כבר נטוש והגשם לא מוסיף לו חן. חשבתי לקנח את הסושי בנרגילה אבל לא היה עם מי. אני בטוח שהמאהל בכרמל יותר פעיל.

פורסם ב"עכבר העיר", 25.9.11

כשנפוליאון יכבוש את עכו

פסטיבל עכו יתקיים השנה כרגיל בחול המועד סוכות, בין התאריכים 16-19.10 ויכלול מופעי חוצות רבים וכמובן את הצגות התחרות. תקציב הפסטיבל, שמיועד למשוך כ-200,000 מבקרים לעיר הצפונית המעורבת, נשאר דומה לשנה שעברה, כ-3.5 מיליון שקל. לדברי המארגנים התקציב נשאר על כנו משנה שעברה, פרט לתוספת קטנה שתרמה עיריית עכו. העירייה מתקצבת גם את הפרסים להצגות התחרות, שמגיעים בסך הכול בין 30 אלך ל-50 אלף ש"ח.

גם הרכב ההנהלה האמנותית  לא ישתנה השנה. המנהלים האמנותיים הם סמדר יערון ומוני יוסף, וזו שנתם הרביעית בתפקיד. לדברי יערון, הפסטיבל יתייחס באוירה שלו לאירועי החוצות המפתיעים של הקיץ, במאהלים ברחבי הארץ, זאת למרות שההצגות ומופעי הרחוב שיוצגו בו נכתבו הרבה לפני פרוץ המחאה. הם גם נכתבו והוגשו ואושרו הרבה לפני, אבל לדברי סמדר יערון בחלק גדול מההצגות יש אוירה של מחאה ומרד וזה לא במקרה. אפשר לבטל את דבריה כנסיון לרכב על הגל לולא העבר העשיר של הפסטיבל כמוקד של התרחשות חברתית ופוליטית עניפה, שנובעת מהמעורבות הפוליטית הגדולה ממילא של יוצרי תיאטרון שוליים בישראל.

זוהי שנתו ה-32 של הפסטיבל,  וגם הפעם המתכונת דומה. ליבו האמנותי של הפסטיבל מורכב מתשע הצגות חדשות  שנבחרו להשתתף לתחרות. לצד התחרות המסורתית הפעם תתקיים גם תחרות "עכו 2" בה נוספות חמש הצגות לתחרות משנית. ההבדל בין השתיים לא ברור כרגע, והמנהלים לא הצליוח להבהיר את ההבדל.

במסגרת התחרויות יוצגו בין היתר "מיין קאמפף" של ג'ורג' תאבורי, של יוצר יהודי אירופאי שמתוארת כ"מפגש ענקים בין היהודי הנודד להיטלר הסטודנט". גם "פלישתו השניה של נפוליאון" (קונספט ובימוי: מרט פרחומובסקי) נשמעת כמו הצגה מסקרנת, בעיקר מכיוון שמדובר במופע שהוא תיאטרון מסע, כלומר הצגה נעה, וכי היא מתארת נבואה עתיקה של רבי נחמן מברסלב הגורסת כי חיילי נפוליאון יקומו לתחיה ויכבשו את עכו.

ד"ר נעמי יואלי המצויינת חוזרת לבמות הפסטיבל ומשפתפת פעולה עם אמן המיצג הדס עפרת. הצגתה "נפיץ: תיירות מלחמה" (פנטזיה דוקומנטרית על מלחמה ושכול) מבוססת על סיפורו של הרופא העזתי עזאלדין אבו  אלעיש שבנותיו נהרגו במבצע עופרת יצוקה וסיפורו הסעיר את המדינה. ההצגה תועלה באולם התת קרקעי ב"אולמות האבירים", ומנהלי הפסטיבל מספרים על עוד חלל תת קרקעי חדש ולא מוכר שייחנך לרגל הפסטיבל. החלל הוא חלק מקומפלקס שייפתח לציבור רק בשנה הבה וזו הזדמנות ראשונה לראות אותו. אבל דוקא הנסיון לצאת מחומות העיר העתיקה מאפיין את מיקום ההצגות השנה, לדברי יוסף. יש הצגה שקורית בבניין של העירייה, אחרת בבית של תושב ושלישית נערכת במרחב הוירטואלי, דרך תוכנת סקייפ, ומחבר שחקן ישראלי עם שחקנית הולנדית, וגם את הקהל שיושב בהצגות במקביל.

בכל מקרה, רוב הקהל של הפסטיבל ממילא לא נחשף להצגות התחרות ולחללים התת קרקעיים, ומבלה את זמנו ברחובות העיר העתיקה בצפיה והשתתפות בעשרות מופעי החוצות, שבהרבה המקרים גם הם מצויינים.

את אירועי החוצות מנהל הפעם ג'קי בכר, שכבר ניהל את האירועים בעבר. התוכנית גדולה ומגוונת ומזכירה לו את השנים הגדולות של הפסטיבל (הוא כנראה מתכוון לשנים של לפני אוקטובר 2001). למעלה מ-100 הצעות הגיעו ורק ארבעים יוצגו בסוף. בסך הכול יהיו כ-90 ביום (מופע עולה יותר מפעם אחת ביום).

בכר אומר כי הם מנסים להכניס ז'אנרים חדשים לרחוב, למרות שקשה מאוד לחדש בתחום הזה. במסגרת החידושים הוא מונה שניים מעניינים: במת מחול שאוצרת ענת גרגוריו (לשעבר עידו תדמור) ובה ינסו רקדנים להופיע מול קהל מזדמן. יש לציין שבפסטיבל יערות מנשה זה כבר נעשה ובהצלחה רבה. עוד מופעי חוצות בולטים יהיו "במהירות האור" של להקת פירומני וגם שיתופי פעולה עם שגרירויות איטליה וגרמניה יביאו להקה של עשרה אמנים איטלקים המציגים על קביים ולהקה גרמנית שכוללת 21 אקורדיוניסטים.  

אבל גולת הכותרת, לפי בכר, היא דוקא עבודת וידיאו בתלת מימד של האמן יואב דוד שתהיה הראשונה מסוגה בארץ. מדובר על טכנולוגיה שנקראת וידיאו מאפינג וכוללת מיפוי ממוחשב של בניין שמאפשר מניפולציות חזותיות מרשימות על ידי הקרנה עליו.

הפסטיבל מתקיים תמיד במקום רגיש מבחינת הסכסוך הערבי יהודי וכרגיל עולה שאלת הייצוג לאוכלוסיה הערבית, שבחצר האחורית שלה מתקיים הפסטיבל וגם מתגאה בכך. רק שתי הצגות דוברות ערבית יועלו השנה, ורק אחת מהן תשתתף בתחרות. השניה כבר עלתה "מסרחיד", פסטיבל הצגות היחיד שמתקיים בעכו כל שנה, וגרפה את כל הפרסים. מדובר ב"שאפיק שהיד" שנעשתה על ידי בדואים ועוסקת בביקורתיות בנקמת הדם בחברה הבדואית. ההצגה הועלתה אז ולא משכה התעניינות מספקת, והמארגנים מקווים שזה יקרה הפעם. היא אמנם מדברת ערבית אבל צמוד לה תרגום לעברית. ההצגה הערבית השניה היא  של היוצר הצעיר בשאר מורקוס. בן דוד של אמאל מורקוס. אנחנו לא לוקחים הצגה ערבית כדי למלא את המשבצת, אומרים המנהלים, אלא כי היא טובה וראויה. בשאר הוא אמן שאנו דוחפים כבר זמן מה והיה תענוג לראות אותו לוקח את האתגר.

אתר הפסטיבל המושקע מכיל שתי שפות, אנגלית ועברית. ערבית דוקא לא.

המנהלים מספרים כי הם מנסים הפעם להביא לביטוי את המלה "אחר" המשובצת בשם הפסטיבל, ומקווים שלמרות שהם מכוונים הכי רחוק שאפשר ממה שקורה בתיאטראות הגדולים בכל השנה, ומקווים שגם הפעם, כמו בשנה שעברה, חלק יפה מההצגות המוצלחות ימשיכו לרוץ לאורך השנה.

אתר הפסטיבל

פורסם בעכבר העיר אונליין

אולם אחר

פינה (פיליפינה) באוש נולדה בגרמניה ביולי 1940 ונפטרה במפתיע ביוני 2009. ב-69 השנים שהיא בילתה איתנו היא הספיקה להפוך לכוריאוגרפית החשובה בעולם ועיצבה את המחול המודרני בדמותה.

וים ונדרס נולד חמש שנים אחריה והוא אחד הבמאים הגרמנים המפורסמים והפוריים ביותר. הוא ביים עשרות סרטים, ביניהם גם דוקומנטרים וביניהם גם כאלה שעסקו בסצינה אמנותית (מוזיקה, במקרה של בואנה ויסטה סושיאל קלאב). הוא הכיר את פינה באוש ולהקתה במשך שנים.

טכנולוגית התלת מימד בקולנוע קיימת כבר משנות החמישים אבל מסיבות שונות היא לא הגיעה לידי מיצוי ופופולאריות ורק לאחרונה הפכה לאופציה שמונחת לפתחם של במאים רבים בעולם. אחרי שעשו בה שימוש בסרטים מסחריים, הגיע תורם של במאים איכותיים להשתמש בה, והסרט "פינה" הוא אולי הסנונית הראשונה של ההצלחות בתחום הזה.

"פינה" מוגדר כסרט תיעודי אבל מי שמצפה ללמוד תוך כדי הסרט על חייה ויצירתה של פינה באוש, או על הקשר שלה עם הבמאי, עלול להתאכזב. מדובר בסרט שהוא הרחבה של הבמה עליה יצרו באוש ורקדניה וכולל מעט מאוד מלל, כתוב או מדובר. באוש עצמה מופיעה לעיתים נדירות בסרט, וגם אז בקטעי ארכיון. הפרופיל שלה משורטט על ידי חברי הלהקה שלה והריקודים. והפרופיל מרתק.

זהו סרט שבנוי מקטעי מחול ארוכים ויפים (חלקם על הבמה וחלקם מצולמים באתרים שונים) שמנסה לעשות שימוש בטכנולוגית התלת מימד כדי להעניק לצופים חוויה שדומה לכל הפחות לצפיה במופע מחול חי, ומצליח לעשות הרבה יותר מזה.

על השאלה אם ונדרס הצליח להפוך את החויה הקולנועית הרגילה למוחשית אף יותר הוא עונה חד משמעית כבר בשוט הראשון, והתשובה היא כן. אחרי הקדמה קצרה מאת באוש עצמה, שמשרטטת בכמה תנועות את שפת הסימנים התיאטרונית שהיא יצקה לתוך המחול שלה, המצלמה מצטרפת לשיירת הרקדנים שעולה לבמה ומבצעת את הריקוד שמתבסס על השפה הזאת. האפקט הוא כל כך חזק שמתחשק לקום ולהצטרף אליהם.

הלהקה של פינה באוש, Tanztheater Wuppertal Pina Bausch (תיאטרון המחול של פינה באוש בוופרטל) כללה גברים ונשים בגילאים שונים וממוצא שונה, כך שהסרט הוא גם חגיגה של קוסמופוליטיות, שאופיינית מאוד לעולם המחול.

המרכז הוא כמובן בגרמניה אבל הסרט מדבר גם בשפות כמו ספרדית, רוסית, צרפתית וגם אנגלית במבטא יפאני. ונדרס הציב את הרקדנים מול המצלמה וראיין אותם, אך בחר להציג דוקא קטעים בהם הם לא מדברים, ודבריהם המוקלטים מושמעים ברקע, כמו מחשבות. הטכניקה נדמית קצת מתחכמת אבל היא מעניינת ומדברת בשפה שלו על הקשר בין גוף למילה, בין מחשבה לתנועה.

הסרט ממשיך בערך באותה שיטה – מעט פינה באוש עצמה והרבה מהרקדנים הנפלאים שלה ומהריקודים המפורסמים יותר או פחות. באוש ידועה בכך שהציבה את העבודות שלה בתפאורה "טבעית", כלומר בחוץ, ברחוב או בסביבה כפרית, והשתמשה בוידיאו כדי לתעד את העבודה. ונדרס ממשיך באותה שיטה ומצלם את הריקודים במקומות יפים ומיוחדים, והשילוב של הקומפוזיציה שלו, הכוריאוגרפיה של באוש והחויה שמעניק התלת מימד הופכים את הסרט לחויה רב חושית מסחררת וראשונה מסוגה. זה לא סרט שמתאים לכל אחד, ודורש סבלנות וקשב לא פחות מרוב מופעי המחול. אבל הוא מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בריקוד ומחול, צילום וקולנוע, אמנות ושפה. גם למי שטרם חווה את טכנולוגית התלת מימד וחיכה להזדמנות מיוחדת, זה הסרט בשבילו.

פורסם ב"זמן תל אביב"

למועדי הקרנה: לב, תל אביב

מצויים בפרטים

קשה למצוא סופרלטיבים שעוד לא נכתבו על רות קנר וקבוצת התיאטרון שלה וגם הפעם, בעיבוד הבימתי לספר "מעוף היונה" (הועלה בפסטיבל ישראל 2010), הקבוצה ממשיכה לייצר את הקסם הרגיל שלה. הספר, שנכתב על ידי יובל שמעוני ב-1990, הוא סוד הידוע למעטים. הוא מספר שני סיפורים שהקשר ביניהם הוא לכאורה רק גיאוגרפי ומקרי: מצד אחד זוג תיירים בפריז שבבוקר הראשון שלהם בעיר עדיין שוקלים היכן לבקר - במגדל אייפל, במרכז פומפידו או בכנסיית נוטרדם - ומצד שני רווקה פריזאית שבאותו בוקר נחושה כנראה להתאבד בקפיצה ממרומי אותה כנסייה. שלושת הגיבורים אמנם יגיעו באותה שעה לכנסייה, אבל הסיפורים לא מצטלבים. גם הספר בנוי משניהם במקביל – העמוד הימני בכל כפולה מוקדש לזוג הממורמר, והשמאלי לרווקה האובדנית. גם בהצגה, בעקבות הספר, מתעסקות הדמויות בעיקר בזוטות, בפרטים קטנים וטריויאליים לכאורה. מספר יודע כל שנוכח גם הוא בשניהםהופך את העיסוק הזה למרתק, ומדביק משמעויות שונות להתרחשויות, בהתאם לנקודת מבטן של הנפשות הפועלות.

בעוד הספר אפל ומדכא, ההצגה דוקא מאופיינת בהומור והתרחשות קרנבלית כמעט. הסרקזם והציניות של בני הזוג המבוגרים, שעסוקים רוב הזמן בנסיונות שחזור של טיולים מהעבר שלהם, משרת את האוירה המצחיקה, וגם הרקע, מרכז העיר פריז, הופך בידי השחקנים המעולים לבלאגן משמח. זה לא עוצר אותה מלעסוק בנושאים כבדים כמו גורל ושליטה, שיגרה ושחיקה, ניכור ובריחה, ובעיקר, לטעמי, בדידות. ואם להיות יותר ספציפי – בדידות של זוג.

השחקנים הצעירים (זה רושם שמשאירה הרעננות שלהם - הגיל הממוצע הוא בטח שלושים) של הקבוצה מפליאים לשחק, ונותנים יותר מכל את ההרגשה שזהו אנסמבל. נדמה לפעמים שהם מבלים כל כך הרבה יחדיו עד שהם ממש מדברים באותה שפה, שונה ומיוחדת. החופשיות והאינטואיטיביות בה הם נעים על הבמה ואל מאחורי הקלעים (ברוב היצירות של הקבוצה אין ממש דבר כזה, אחורי הקלעים), הקלילות בה הם מתפשטים ומתלבשים והמהירות בה הם לובשים ופושטים צורה, פשוט מסחררים. גם עיצוב התפאורה, התלבושות והאביזרים מצטיינים באותה קלילות והשראה.

העובדה שקראתי את הספר וראיתי כבר כמה יצירות של הקבוצה נתנה לי הזדמנות להתרכז בפרטים צדדיים לכאורה, והמסקנה העולה היא שיש להם חלק גדול בהצלחות של קנר. כמובן שזה מתחיל בהחלטות העיקריות - בחירות מעניינות של טקסטים ותחקיר עמוק (כך עולה מכתבות שעסקו בדרך הפעולה של הקבוצה), אבל בסופו של דבר זה ניכר אפילו במזנון הצנוע שניצב לרווחת הבאים. זה אולי נשמע מתפנק, אבל זה בהחלט היה שם, לפחות בכל ההצגות שאני נכחתי (ולא מדובר על בכורות וכו'). ההרגשה המיוחדת ממשיכה במספר המצומצם של הכרטיסים המוצעים למכירה, ואפילו באיכות המושבים עצמם. כמובן שהנתון האחרון למשל לא תלוי רק בניהול האמנותי של הקבוצה, אבל הוא בהחלט מסמל התייחסות רצינית וכוללת לחוויה התיאטרלית, שהקבוצה של קנר ניחנת בה בקביעות.

"מעוף היונה", למשל, נפתח בתמונה בה מופיעים כל השחקנים בלבוש זהה כמעט, ורק אחר כך הם מתגלמים מחדש בדמויות שלהם. האקט הזה יוצר בילבול מהפנט כמעט וכאילו נועד לטרוף את הקלפים רגע לפני שמתחיל המשחק. לפעמים נדמה שמאחורי העבודה האינטנסיבית של הקבוצה עומדים חוקים, כמעט טקסים, שלא ברור מה מקורם ומי קבעם אבל התוצאה ברורה – חוויה יוצאת דופן, עמוקה אך מבדרת, שלא תוחמת את עצמה למסורת התיאטרון אלא מתקשרת באופן רצוף עם הקולנוע, הספרות, אמנות המיצג ועוד, וכל זה באמצעים פשוטים ונגישים. 

פורסם בעכבר העיר אונליין