בלילות הקיץ החמים

פורסם ב"זמן תל אביב", 4.8.12

שבוע יוצא דופן בפאבים בעיר. בתפריט: ערב מוזיקה קלאסית במעוז ההיפסטרי "הר סיני" וליל קעקועים במועדון "הצימר" 

"הר סיני", בר פופולרי ליד בית הכנסת הגדול באלנבי, רגיל לארח היפסטרים חמושים במשקפיים עם מסגרת עבה, אבל ללילה אחד בשבוע שעבר הגיעו כמה עם משקפיים דומים, ולאו דווקא מסיבות אופנתיות. הסיבה: הערב הוקדש למוזיקה קלאסית, וליתר דיוק – מוזיקת בארוק.

"הרעיון עלה לפני כמה חודשים, אבל רק לאחרונה זה קרה, וזה היה מרגש", מספרת ענת שטיין, מיוזמות הערב, שבו השמיע הדי ג'י יצירות של מלחינים מפורסמים כמו ויוואלדי, אך גם מוכרים פחות כמו היינריך איגנץ ביבר, קרל פיליפ עמנואל באך והנרי פרסל, במקום מוזיקת אינדי ואלקטרונית.

שטיין היא אשת היי טק, חובבת מוזיקה שנמנית עם מפעילי עמוד הפייסבוק "מוזיקת הבארוק". היוזמה נהגתה כאשר אביגד ב., אחד הדיג'ייז הקבועים ב"הר סיני" וחובב מוזיקה קלאסית גם הוא, שם בסוף ליל תקלוט יצירה קלאסית במערכת של הבר.

הברמן התלהב והציע לערוך ערב שיוקדש לסגנון המוזיקה הזה. אחרי שנוצר קשר עם שטיין וחברים

בעמוד הפייסבוק, היוזמה יצאה אל הפועל. האירוע נקבע ליום רביעי שעבר ופומפם ברשת, אבל סבל

ממספר תקלות. "הגיעו פחות ממה שציפיתי", אומרת שטיין. "הרבה חברים בפורום שלנו הם מוזיקאים שהופיעו באותו יום בקונצרטים. ובכלל, חובבי מוזיקה קלאסית לא רגילים לצאת לברים".

ה"בעיה" השנייה הייתה אי הבנה, אולי לא מפתיעה, לגבי הלו"ז של הערב. "זה קהל שרגיל לבוא בשעה הנקובה, כאילו זה קונצרט, ולברים יש דינמיקה אחרת. היה כתוב בהזמנה תשע והיו כמה שהגיעו קצת לפני. אני ידעתי איך זה הולך, והגעתי בעשר וחצי".

"באמת היה קצת ברדק", מודה גיורא גרשטיין מרמת גן, שהיה בין המקדימים. "נהניתי, אבל זה לא התחיל בזמן. נאמר שזה יתחיל בתשע והדיג'י הואיל בטובו להגיע רק בתשע וארבעים, כשהדד ליין שלי הוא אחת עשרה, אולי אחת עשרה וקצת. גם הסאונד לא מושלם, אבל הקונספט מוצלח, ואני מקווה שיהיה המשך".

עוד תלונה שהגיעה מכיוון הברמן היא שאחד הלקוחות הגיע עם שקית מלאה מטבעות של עשר אגורות ועמד על זכותו לשלם כך על המשקה. אורי להב, מבעלי המקום, מודה שהיו פערי ציפיות: "הקהל של המו זיקה הקלאסית בא לשבת ולהקשיב למוזיקה כמו בקונצרט, אבל אנחנו בכל

זאת בר", הוא אומר. "מראש לא עשינו ערב רק לקהל ה'מיוחד' אלא חשבתי שזה יכול לדבר גם לקהל הקבוע שלנו, שמעדיף מוזיקה קצת אחרת אבל גם בא עם ראש פתוח".

ותמשיכו עם הפורמט הזה?

"אולי. לא כל שבוע, ולא בטוח שדוקא זה הז'אנר הכי מתאים בתוך המוזיקה הקלאסית. אבל נראה".

אנשים שמעדיפים מוזיקה קצת אחרת פקדו השבוע את ”הצימר", מועדון-בר מחתרתי ופרוע ברחוב

הגדוד העברי. היצירתיות של המנהלים והפוקדים אותו הביאה כבר לכמה אירועים יוצאי דופן, אבל כנראה ש"קעקועים ושעשועים" היה מיוחד במינו גם ביחס להם.

חמישה מקעקעים חובבים הקימו בליל שלישי שעבר דוכנים מאולתרים והאורחים הוזמנו להתקעקע

לנצח במחיר סמלי, תוך כדי שתיית בירה והאזנה למוזיקה. אמנם רק אחד מהמקעקעים השתמש בטכניקה המק צועית ואחז מכונה חשמלית, אבל מתברר שהקהל ב“צימר“ לא מפחד מטכניקות ביתיות כמו מחטים טבולות בדיו. אחד המבצעים לא הציע קעקועים, אלא פשוט כוויות שנעשות בעור על ידי מלחם בדיל לוהט - כשהתוצאה היא מן הסתם צלקת מעוצבת - וגם הוא היה עסוק.

"הרעיון היה ערב שבו אנשים יקעקעו זה את זה. אני עושה לך קעקוע ואתה לי, כשהאיכות זה חלק פחות משמעותי", מסביר אריאל פלג, מוזיקאי ואחדמיוזמי הערב. "הייתה הצלחה מסחררת,

היו המון אנשים וקיעקעתי חמישה או שישה בסך הכול. אני אוהב את הכאב שזה מייצר וזה מגניב כמזכרת לכל החיים. יצאתי משם בחמש וחצי בבוקר וזה עוד המשיך".

זמן תל אביב, 7.3.2102

מיקי דותן עסוק בימים אלה הרבה יותר מהרגיל. הבלאגן סביב חגיגות ה-25 שנה למוסד התרבות הפרטי הכי תל אביבי שיש – האוזן השלישית – דוחף אותו לידי התקשורת ששמחה לקחת חלק בחגיגה. "לא רוצה ערוץ 2", הוא אומר לאחת העובדות שמנסה לשדל אותו להשתתף באייטם באחת התוכניות שם.

למה לא בעצם?

"אני לא אוהב את המסחריות ולא רוצה לקחת בזה חלק. לא אוהב שאלות קצרות ותשובות עוד יותר קצרות. לא אוהב את הנוסח של יאיר לפיד".

איך נכנסת לעסקי המוזיקה עם כזאת סלידה מהמיינסטרים?

"זה היה בעקבות עשור מופלא שבו האיכות גם הייתה המיינסטרים. כולם רצו לקנות ולשמוע את סרג'נט פפר ואת דארק סייד אוף דה מון", הוא אומר ומצביע על תמונה בשחור לבן משנת 1973, אז הקים את "מנגו", חנות התקליטים הראשונה שלו. "ואנשים גם רצו שכולם ישמעו את האיכותי והכירו אחד לשני את המוזיקה. לא כמו היום, שאנשים משתדלים להיות מיוחדים ולא רוצים לחלוק עם אחרים את ההעדפות שלהם. עוד משהו מעניין שהשתנה זה מעין הפרדה שאנשים עושים. הם יכולים לראות האח הגדול מצד אחד ולצרוך תרבות גבוהה מצד שני". בצילום, דותן הצעיר לבוש בחולצה של להקת "ייס".

אתה עדיין שומע רוק מתקדם?

"זה נהפך קצת ארכאי בעיני. כרגע אני מקשיב בעיקר למוסיקה קלאסית".

השיער שלו מסופר קצר, בניגוד לתמונה הישנה, אבל הג'ינס והטי שירט משרטטים קו ישר בין דותן של 73' ל-2012. האייפד משלים את התמונה של ההיפי עם חוש לעסקים וטכנולוגיה. בארה"ב קוראים לדור הזה בייביבומרז ומייחסים להם את הגלובליזציה התרבותית, החזון והיכולת להקים את האינטרנט, וגם את ההתעשרות מהפיתוחים הנ"ל, המעבר לפרברים והבורגנות הבלתי נמנעת. דותן כנראה עונה על כמה מהקריטריונים אבל נשאר נאמן לעיר הגדולה ונראה שהאינטנסיביות שלה והרעב התרבותי משרתות אותו לא רק עסקית.

הוא בן 60, חי לא רחוק מ"האוזן" והוא אב לשלושה. הקטן בן 13 והגדולה - כבר גדולה. הוא נראה ספורטיבי וצעיר לגילו, ולמשרד הוא מגיע בשתים עשרה בצהרים, אחרי שבילה את הבוקר עם ביתו, בבית קפה על חוף הים. "אומרים שאין פה שטחים פתוחים בעיר אבל זה שטויות – יש לנו את הים. 50 מטר בפנים ואתה בשטח פתוח".

אז אתה מאלה ששוחים כל בוקר, גם בחורף?

"חס וחלילה. אני יושב על החוף".

דותן גדל בפריז עד גיל 7 ואז עלה עם משפתו שהתיישבה באילת. אביו ניהל את הסניף של ארקיע בעיר ודותן זוכר שהיה קונה תקליטים מאותו סוחר שמכר גם מכונות כביסה. אחרי הצבא הוא עבר לתל אביב והקים יחד עם חברים רשת חנויות תקליטים בשם "מנגו", שהחזיקה סניפים גם באירופה. ב-87' הוא חבר לדורון גיל, הבעלים של החנות "פאז". "התחלנו מתקליטי יד שניה. נשארו סטוקים מהחנויות באירופה והחנות הייתה מלאה בארגזים על הרצפה החשופה. בלאגן. שעות הפתיחה היו מארבע עד שבע בערב ואז ראינו שיש ביקוש. תוך חודש היה כבר תור ליד הדלת, כמו בקופת חולים, לקראת לשעת הפתיחה. אז התחלנו לטפל יותר ברצינות באוסף ולקטלג, וגם לייבא תקליטים חדשים שלא הגיעו לארץ, או לפי הזמנה אישית. הקניינים שלנו היו אז דיילים. הם היו נשארים עוד יום בלונדון וחוזרים עם ערימת תקליטים חדשים". 

היום אתם מזוהים אולי אפילו יותר עם קולנוע מאשר עם מוסיקה.

"יש לנו 38,000 כותרים של סרטים בקטלוג, אבל לא הייתה החלטה ללכת לכיון הזה בשנים הראשונות. זה פשוט קרה - זיהינו די מהר שיש ביקוש גם לקלטות וידיאו עם סרטים איכותיים ונדירים והתחלנו לייבא. זה היה מאוד יקר ללקוחות והם ביקשו לראות ולהחזיר, וככה נוצרה הספריה לאט לאט". כיום הרשת כוללת למעלה ממאה עובדים וסניפים גם בירושלים וחיפה, וגם מוציאה לאור אלבומים ומגזין חודשי".

אתם גדלתם בעוד החנויות השכונתיות נעלמו ואפילו הרשתות העולמיות בקושי מחזיקות סניפים פה כבר.

"הרשתות הגדולות מבוססות על הלהיטים של הרגע והקהל שפעם קנה בהמוניו היום מוריד וצורב ושומע את המוזיקה בקבצים. אנחנו הולכים על מה שנקרא בשפה המקצועית זנב ארוך, 'לונג טייל', כלומר ה-80 אחוז של המוצרים שמניבים בדרך כלל רק עשרים אחוז מההכנסות. הקהל הזה גדל באופן יחסי, חלקו עדיין מחפש בכל זאת את הפלסטיק והעטיפה, והוא גם מוכיח נאמנות גבוהה".

וגם השתלבתם במהפיכה הטכנולוגית שעברה על התחום.

"כן, זה אחד הדברים המרתקים והקשים בעבודה הזאת. כל בוקר אני קם ושואל את עצמי מה עושים כדי להגיע לקהל. חברות אחרות מהתחום בארץ לא התכוננו לזה ונפלו. האינטרנט נכנס והשפיע מאוד על העסק. אנחנו מוכרים מוצרי תרבות, ואם אנשים צורכים אותם כקבצים אולי זה עצוב אבל אנחנו שם כדי למכור להם את המוצר. לטעמי יש משהו מיוחד במוצר קונקרטי כמו דיסק או תקליט, אבל אנחנו נכנסים לכל פלטפורמה. אנחנו היינו בין הראשונים לספק שירותי וי.או.די, בשיתוף פעולה עם הוט, למשל, וזה מוכיח את עצמו. זה שיתוף פעולה בין האג'נדה שלנו, לספק תוכן איכותי ונדיר, לבין המיינסטרים שמתבטא בחברה כמו הוט.".

איפה האמנים בשרשרת המזון הזאת אגב?

"לדעתי דוקא יותר קל לאמנים היום, לפחות לאלה שמופיעים. נתח הפרוסה מהופעה גדל בהרבה, יחד עם המחירים של ההופעות. את כל השאר אפשר לזייף, לצרוב או להוריד, אבל בשביל להריח את הזיעה של מיק ג'אגר אנשים מוכנים לשלם הרבה. זו חויה ייחודית. גם מבחינת זכויות יוצרים ותמלוגים, לדוגמה, הרבה יותר קל לשלוט, בזכות האינטרנט, ולייצר מערכת גביה ופיקוח. אפשר לדעת כמעט על כל שיר שמושמע בתחנת רדיו בכל מקום בעולם. גופים כמו הפדרציה ואקו"ם נהפכו יותר פעילים ודומיננטים".

----

איך אתה מסכם את המעבר למיקום החדש?

"עשה רק טוב. הנדל"ן בשינקין הפך יקר מאוד (בתחילת הדרך זו היתה שכונה אפורה וזולה - ס.ש.) והיה ברור שהאיזור מאבד מהמעמד שלו. עכשיו כשעושים את השיפוצים בשינקין אני בכלל עוד יותר שמח שאנחנו כבר לא שם. למזלינו הצלחנו למצוא את הלוקיישן הנוכחי, בו היה קולנוע מקסים, וזה מוסיף למוסד עוד רובד ומסר - שהקולנוע מחדש את פניו, מתקדם ומשתנה אבל לא נעלם. מעין אבולוציה".

אבל חדרי ההקרנה לא מושכים הרבה קהל ופעילות.

"האולמות הקטנים הם השלמה של האירועים של הבר. נכון שהם לא מבוקשים מאוד ולא עבדו כמו שציפיתי אבל כחלק מהחויה של הבאר וההופעות זה עובד נהדר. אפשר לשתות, לאכול, לשמוע הופעות ולראות הופעות".

גם חנות הספרים לא החזיקה.

"חשבתי שאפשר לבנות על הנישה של ספרי אמנות, קולנוע ומוזיקה. זה היה נסיון של שנתיים שלא עלה יפה אבל עכשיו יש בית קפה נחמד. כמו שאמרתי – כל בוקר משהו חדש".  

אתה מכיר את הטענות נגד האוירה הסנובית והמוכרים המתנשאים.

"מכיר אבל לא מבין על מה מדברים. אני חושב שזו תדמית שנוצרה כחלק מהמחוייבות שלנו לאיכות ולדיוק. אנחנו נשרת כל אחד אבל יש פה טעם וזה מה שמחזיק אותנו. למוכרים פה יש טעם אישי וידע עצום. חלקם נחשבים מנטורים בגלל הידע שלהם בתחום שלהם. והם לא אמורים להסתיר אותו. אם מישהו מבקש בריטני ספירז הם צריכים למכור לו את הדיסק בדיוק כמו שהם מוכרים נירוונה אבל הם לא אמורים להמליץ על זה אם זה לא לטעמם. אלה לא מוכרנים של חנויות בגדים ושמפו שמתחנפים ללקוח כדי למכור".

אם כבר מזכירים את כוח האדם, דותן מתגאה מאוד בכמה עובדים שלדבריו עובדים איתו כבר יותר מעשרים שנה. "יש פה שדירת ניהול ותיקה וחזקה. הם הכוח האמיתי של המקום. וזה מעודד, כי אני מאוד שמח מהעבודה שלי ומאוד נהנה אבל אני לא רואה את עצמי ממשיך לנהל את המקום גם בגיל 85".

---

ואולי הלקוחות רגישים במיוחד כי המקום מייצג את תל אביב. להרבה נערים, כמו שכותב שורות אלה היה, חנויות התקליטים הם המטרה והשיא של הנסיעות הראשונות לעיר הגדולה. והמפגש עם המוכרים הופך מאוד מרגש.

כל חנויות התקליטים הקטנות נסגרו. אולי יש ביקוש לסניפים של האוזן גם בעוד מקומות בארץ פרט לחיפה וירושלים?

"אני רוצה שיהיה בכל מקום בארץ אבל אין את הסקרנות האיטלקטואלית הבסיסית שיש בתל אביב ובערים גדולות אחרות. אין את זה בכל מקום בארץ וזה חבל. לירושלים יש פוטנציאל ענק לדעתי. אם המדינה תשכיל להגיע למצב של שלום ושיויון בין התרבויות ויהיה שיתוף פעולה אמיתי בין הערבים ליהודים, בין מזרח למערב, ירושלים יכולה להפוך לבירה עולמית של תרבות ומוזיקה. תל אביב, לטוב ולרע, היא בירת החילוניות הישראלית.

"אני מתאר לעצמי שנשאר חנות המוזיקה והסרטים היחידה בארץ", מסכם דותן. "רוב האנשים יצרכו את התרבות שלהם בצורת קבצים בבית אבל יש בכל זאת חשיבות ומקום לחנות פיזית. ומהבחינה הזאת, השוליים ניצחו את הכביש הראשי, כי הרשתות הענקיות סוגרות סניפים, ואנחנו גדלים דוקא. השוליים קיימים ויכולים לנצח לפעמים".

פורסם בזמן תל-אביב, 2.3.2012, במסגרת חגיגות 25 שנה ל"אוזן השלישית", http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/342/336.html

ללא כיסוי

יאיא כהן-אהרונוב אוהב את הבס ומסתבר שגם את המיקרופון. והמיקרופון מחזיר לו אהבה. הקול שלו יפה ונעים ומוכר, כמעט רגיל. השירים שלו דומים אחד לשני ואין בהם הרבה מקוריות אבל יש בהם תשוקה לחשיפה וליצירה. הוא לא ממש מצליח לצאת מהמשבצת ועושה מוזיקה שפועלת על אותם עקרונות של להקת האם, וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הוא מוריד הילוך וכותב שירים אישיים.

השיער שלו מבלבל. האוירה הפאנקית שהוא נוסך על הדמות שלו בעצם מטעה ומתחתיו מתגלה בחור מאוד ישראלי עם נטיה לרוק עדין, שכותב טקסטים נוסחתיים למדי, גם כשהוא מתעסק בנושאים הכי אישיים. בהופעה החגיגית לקראת צאת אלבום הסולו השני שלו נדמה היה שהוא מנסה לבדוק את החומרים החדשים. אני חושב שתגובת הקהל מראה בעיקר כמה דוקא החומרים ה"פרועים", אלה מהאלבום הראשון, יותר נועזים ומעניינים.

למי שמכיר אותו בעיקר מהדג נחש, גם הקול שלו מטעה. בשירים של להקת האם הוא בדרך כלל מגיע כחלק מהמקהלה שעונה משפט תשובה למוטיב המרכזי, ובדרך כלל באוקטבה גבוהה למדי. בחומרים מאלבומי הסולו שלו הוא משתמש לעיתים במנעד הרחב שלו אבל נדמה שאת מירב המאמצים הוא משקיע דוקא בשירה בקול עמוק ונמוך, מתוך תפיסה שזה הקול המתאים לשירים אישיים ועצובים.

בעצם גם להקת האם, הדג נחש, אף פעם לא עשתה משהו באמת קיצוני או חתרני, ומרוב הבחינות לא הגיעו לקרסוליה של שבק ס' למשל, והעובדה שהיא הצליחה לכבוש את המיינסטרים תומכת בכך כמובן. אבל לצלילי הבס של יאיא בשירים שלהם יש בכל זאת תפקיד חשוב בהיפ הופ הישראלי של אמצע הדרך.

כשהוא על הבמה ללא חבריו ללהקת האם (עם להקה קטנה, דן תורן כמפיק מוזיקלי וגיא מר מהדג נחש בכל זאת על הפטיפונים), נחשף הצד הכי לא פאנקי שלו, ונדמה שעם ההתבגרות (והאלבום השני) הוא רק מתקרב לצד הזה. הוא גם התקרב לעצמו ובעקבות ההתנסות שלו כאב טרי הוא חזר לכאב על אובדן אביו. השיר העצוב הזה נוגע ללב ואני בטוח שמרגש את מי שמכיר את יאיא ואת סיפורו האישי, אבל לא בטוח שמבחינה אמנותית לשיר הזה צריך להיות מקום של כבוד באלבום החדש או בהופעה. קצת עצוב לגלות שההיפהופ הוא סתם סטיה קלה מהדרך בשביל מוזיקאים בישראל, ולא דרך חיים אמיתית או לפחות עולם ערכים אסטתי גדול מספיק כדי שיהיה בו כושר תמרון ומרחב פעולה.

מזוקקת

דיסק האוסף שמאגד את מעט החומרים שנשארו אחרי מותה של איימי ויינהאוס מוכיח שאם היה לה כיוון חדש ומפתיע הוא לא היה בשל. אבל ויינהאוס היא חד פעמית וענקית גם ביום רע

כיף להתכרבל במיטה עם תמונות באיכות גבוהה של איימי ויינהאוס ולהקשיב לשירים מהאלבום החדש. המבטא הבלתי אפשרי שלה, שהוקצן תוך כדי שירה לשפה כמעט פרטית, פיוטית ומוזיקלית להפליא, משתלב היטב במילים שהיא כתבה והטקסטים של השירים, שמפיקי האלבום החדש החליטו לצרף לעטיפה הפעם, הופכים אותו להזדמנות להתוודע למילים הנהדרות שהיא ידעה לכתוב. אמנם לא בטוח שצריך את אלבום האוסף החדש שיצא לאחר מותה כדי לעשות זאת (וגם אם כן, לא חייבים לקנות את הפלסטיק - מספיק סמארטפון), אבל אם המטרה היא להכיר את אחת מהיוצרות הגדולות אי פעם במוזיקה הפופולרית, הדרך לא כל כך משנה.

האלבום, lioness: hidden treasuters, מאגד הקלטות ישנות לשירים מוכרים שלה, גרסאות כיסוי וגם כמה שירים חדשים שלא ראו אור. הציפיה לאריזה מפוארת שתהפוך למזכרת יפה למעריצים לא הוכיחה את עצמה. ומכיוון שהוצאת האלבום לוותה בהבטחה שיהיה הראשון והאחרון (כלומר שהארכיונים שלה לא יהפכו למכרה זהב עבור בעלי הזכויות), אפשר להצטער על כך במיוחד. מצד שני, אין ספק שאלבומי תמונות לזכרה ובטח גם מארז מפואר של שלושת האלבומים ייצא מתישהו (וכשחושבים על זה – למה לא הקלטות של הופעות ואולי דיוידי?), כך שיהיו עוד הזדמנויות. אז האריזה לא מצטיינת בעטיפה מפוארת במיוחד, לפחות בהוצאה הישראלית. גם הטקסטים והתמונות של ויינהאוס הם בונוס נחמד כאמור אבל לא חורגים ממה שאפשר למצוא באריזה הממוצעת כיום. לעומת זאת, הטקסטים שהוסיפו בני המשפחה לזכרה מביכים במיוחד בבנאליות שלהם, וגם המפיקים המעולים של ויינהאוס לא התעלו על עצמם בסיפורי זיכרונות מרגשים במיוחד. הסיפורים הקטנים שלהם על כל שיר דוקא כן מוסיפים עניין, והשירים עצמם מעולים כמובן.

לווינהאוס יש אולי שם של יקב - וברור שהחיבה שלה לאלכוהול הייתה אחד הגורמים שקיצרו לה את החיים - אבל מה שהיא באמת ידעה לזקק זה כאב. השירים, האלבומים והחיים שלה היו ספוגים בכאב הזה ואפופים בעגמומיות סופנית בלתי ניתנת לזיוף או חיקוי, שהפכה אותה לזמרת סול אמיתית, קצת כמו אישה שחורה בעולם של גברים לבנים. אין כמו יופי עצום ועצוב כדי לכבוש את עולם המוזיקה ולא סתם היא הגיעה לפסגה כבר בגיל 27. הכישרון, היופי, העוצמה והייחודיות ניכרים גם בביצועים הלא מבריקים במיוחד של ויינהאוס לקלאסיקות כמו will you still love me tomorrow  אוgirl from ipanema  שמופיעים באלבום, וגם ברור למה הביצועים של שיריה המוכרים המופיעים כאן לא נבחרו להשתתף באלבומי האולפן שלה. מבין השירים הלא מוכרים יש כמה טובים אבל אין אף אחד שיכול להשתוות ללהיטיה הגדולים, ורק שיר אחד, like smoke בו מתארח nas, יכול אולי לסמן את הכיוון לאלבום השלישי ה"אמיתי" שלה, אם היא היתה מצליחה לאסוף את עצמה, להחזיק מעמד ולהקליט.

בסך הכול מדובר כנראה בדבר הכי קרוב לאלבום שלם שלה שיכלו המפיקים ומשפחתה לרקוח מהחומרים שנשארו אחרי מותה הפתאומי. הוא בקושי עומד בהגדרה של אלבום שלם אמנם, וגם בתור אלבום אוסף הוא חלש, אבל לויינהאוס ממילא ליגה משלה. למי שצריך תירוץ להכיר אותה האוסף החדש מספק בכל זאת הזדמנות לא רעה, אם כי הוא תופס רק את המקום השלישי בהמלצה – וויינהאוס בעצם חתומה רק על שניים.  

נגמר הבלאגן

Mess

מי שלא מכיר מקרוב את סצינת הפאנק והאינדי בישראל בטח לא שמע על להקת MESS, אבל לא מעט מעריצים דוקא התאכזבו לגלות שהיא מתפרקת אחרי ארבע שנות פעילות. ומצד שני שמחו לשמוע שהיא חוגגת את זה בפרסום האלבום החדש שלה ובהופעה אחרונה בשבוע הבא. הלהקה, שהגלגול הקודם שלה היה קצת יותר רך וקצת פחות מצליח, התחילה את דרכה בלייבל פית/קית (כותב שורות אלה היה בין מקימי הלייבל). השם המלא שלה היה Mr.Error Sound System ובתקופה הזאת יצא אלבום אחד. הגלגול הנוכחי כלל הרכב שנטה יותר לפאנק ואת המוזיקה שלהם מגדיר מוביל ההרכב, רפי פרח, כ"פאנק הארד קור שהתפתח למטאל גריינד". שם הלהקה קוצר ונשארו רק ראשי התיבות, ואלבום אחד יצא גם הוא בפית/קית. השני יוצא בימים אלה בהוצאה עצמית להורדה באינטרנט.

פרח, בעל שני תארים במוזיקולוגיה, שעורך וידיאו למחייתו וגם מתחיל בימים אלה לעבוד על סרט באורך מלא, מספר ש-MESS ניסו לעשות את המוזיקה הכי קיצונית ורועשת שאפשר בכל זאת לעטוף בה שיר. עם הזמן ההרכב התייצב וכלל בארבע השנים האחרונות את פרח, שמנגן גיטרה, תמר אביאל ששרה, עודד (גוצ'י) עידן (תופים) וליאור מאיר (בס), שעקב עזיבתו לצורך לימודים לחו"ל הלהקה מפסיקה לפעול.

אז למה זה נגמר?

פרח: "הלהקה הורכבה מהחברים בה ומהכימיה ביניהם ואין אפשרות להחליף את ליאור. אנחנו מרגישים שזה הדבר הנכון".

ואנשים לא מתבאסים עליכם?

"אנשים מבואסים אבל אנחנו לא מחוייבים לאף אחד. באנו לעשות כיף והיה כיף".

וזה נכון, כיף היה אחד מהסממנים הבולטים בהופעות של הלהקה, שכללו לרוב את טקס הפוגו הידוע ועוד כל מיני דברים קיצוניים אבל בטעם טוב. רגעי השיא של הלהקה כללו גם אירוח בפריים טיים של ערוץ 24, באולפן השקוף אצל מיכל אמדורסקי ולאון שניידרובסקי. "זו כנראה הייתה טעות של ההפקה. הגענו בכל זאת ועשינו שם בלאגן והם פחדו ששברנו להם את הציוד ולא רצו שנלך בלי לשלם אז הם קראו למאבטחים". זה נגמר טוב ועם מלא צפיות ביוטיוב. גם בפטסיבל "חוצמזה" הם הופיעו ועל הבמות הקטנות הרגילות של הסצינה, בעיקר בתל אביב ופה ושם גם מחוצה לה. הם גם טסו ביחד לשוודיה כדי להקליט את האלבום החדש והאחרון, שיקרא SATANIC KAMIKAZE PUNX. שיר אחד מתוכו כבר אפשר לשמוע ביוטיוב (חפשו M.e.s.s- Ismena. האלבום הוקלט אצל מקליט מפורסם בצינה יחסית, ועורר עניין בקרב לייבלים בחו"ל, אבל לבסוף ייצא בהוצאה עצמית ורק באינטרנט. אפילו בגלגל"צ השמיעו אותם לא מעט. השדרן שאהב אותם מהרגע הראשון ותמך בהם לא מעט אומר שיכול מאוד להיות שהם אפילו הלהקה הכי מושמעת בתוכנית שלו. מדובר כמובן בקוואמי ובתכוניתו "הקצה" שבמקרה או לא במקרה יורדת מהאויר בימים אלה.

פרח עצמו ממשיך גם עם פרויקטים מוזיקלים מסקרנים כמו להקת דיג'יטל הארדקור בשם "מכונת הרג" (יחד עם ליר לנדאו) ובקרוב יראה אור אלבום שלהם. פרח הוא גם המפיק של הזמר המוזר " השרוט" שהספיק לצבור לא מעט מעריצים גם הוא. הם מסיימים בימים אלה את המיקסים לתקליט השני שלו.


(פורסם ב"זמן תל אביב, 11.11)

פופ ערס

האלבום השני של גלעד כהנא תחת השם walking man הוא הזדמנות לנסות לפענח את סוד הקסם שלו. 

מתוך קליפ. להתמכר

האלבום לא יפתיע את מי שמכיר את היצירה של כהנא, לבד ויחד עם להקת הג'ירפות, והלהיט מתוכו (ביחד עם נינט) משקף את האוירה הכללית, אבל רוב האלבום קצת פחות רועש ויותר מהורהר. האלבום (בניגוד לחומרים של הג'ירפות) מדבר אנגלית, גם מילולית וגם מוזיקלית. כמו באלבום הראשון תחת אותו שם, הטקסטים הישירים והבוטים עוסקים ביחסים בין המינים ויחסי מין, בתסכול וחרדה, בסאדיזם ומאזוכיזים וגם בסתם אהבה. כהנא שר באנגלית בסיסית, במבטא ישראלי כמו זה שמושך תיירות לבחורים ישראלים, אבל זה לא הדבר היחיד שמקסים בו.

הקסם הזה, כאן כמו עם הלהקה שלו, הג'ירפות, נובע מההצלחה להיות ציני, פארודי, סרקסטי ולפעמים גם ממש מגעיל, ובכל זאת לייצר הזדהות וחמלה. מבחינה מוזיקלית הוא נובע גם מהמלודיות הקליטות, אבל המאפיין הכי בולט שלו הוא היכולת לכתוב ולשיר מתוך ביטחון עצמי אדיר, גם שירים שעוסקים בפגיעות גדולה. בזה הוא מזכיר את גברברי המוזיקה הים תיכונית דוקא. לא קורבנות אמיתיים כמו זוהר ארגוב אלא בני זמנינו, ממלאי אולמות נוקיה וקיסריה, שנוסעים בב.מ.וו, עונדים תכשיטים ושרים על לב שבור. בקיצור - ערסים. כהנא הוא ערס פואטי. לדוגמא, בעוד הטקסטים של הזמר המזרחי מלאי שוביניזם, אצל כהנא הסאבטקסט הופך לטקסט והוא דן בנושאים של שליטה ואהבה בצורה הרבה יותר מפורשת. ועדיין, הביטחון שלו לחשוף את עצמו בצורה כזאת, משדר דוקא קשיחות גבוהה ומאצ'ואיסטית וקל מאוד להתמכר לנימה הזו.

עוד חלק בהצלחה של כהנא הוא התפקיד שלו ככהן במקדש התרבות הפפולארית. האלבום החדש מלא הפניות ואיזכורים לאליליה: על העטיפה הוא מתנשק עם רומי אבולעפיה במחווה פארודית לקיובריק, עם נינט הוא שר שיר סקסי ומלא תשוקה ותסכול, ויש עוד כמה שמות שנדמה שהשיתוף פעולה איתם הוא הצהרה אמנותית בוטה בפני עצמה.

זה כמובן מחשיד אותו בנסיון בוטה להפוך לאחד מאותם אלילים, אבל הביטחון (וההומור) העצמי שלו שוב מצילים אותו וממילא, ברמה המקומית הוא אכן אחד מהאלילים.

מבחינה מוזיקלית נטו נדמה שגם אצל הג'ירפות וגם בתקליט הנוכחי, הקיטלוג הרגיל לז'אנרים לא רלוונטי למוזיקה שלהם. אי אפשר ממש לקבוע אם היא אקוסטית או אלקטרונית, אם היא אסיד ג'אז, רוק או אינדי רוק, אלא ערבוביה שמחה שמזכירה את האלבומים שיוצאים תחת ידיהם של מפיקים כמו מארק רונסון או דיימון אלברן (גורילז). העיבודים מלאי הגרוב והנגינה הקולחת מוסיפים להרגשה הזאת וקל מאוד להסחף אחרי הקסם הזה.

כהנא הוא פארודי וילדותי. השילוב בין השניים יוצר את הפרסונה המוכרת שלו, שהיא גם זו שמוכרת את התקליטים של הג'ירפות. פארודיה מטבעה היא ז'אנר קצת הרמטי, וברור למה יש מי שמרגיש שכהנא צוחק גם כשהוא בוכה. יש גם רבים שלא אוהבים את ההומור של כהנא, אבל כולם מסכימים שמדובר בתופעה.

כהנא גם יודע לשתף פעולה עם מוזיקאים מפתיעים, כמו גבע אלון, שחתום על גיטרות בשני שירים. גבע אלון וגלעד כהנא הם בערך שני הקצוות הכי רחוקים של הרוק הישראלי. אחד מהם נוטה לרצינות תהומית והשני להומור פרוע. היכולת של כהנא לשיתוף פעולה כזה הוא מפליא. אבל הכי מרשימים הם הקרדיטים לכהנא עצמו. הוא חתום על המוזיקה והטקסטים כמובן, אבל גם על הבאס, גיטרה, כלי הקשה, קלידים, ואפילו תופים באחד השירים. שלא להזכיר את ההפקה והעיבודים. זה מציב את כהנא כאחד האנשים הכי פוריים במוזיקה הישראלית, ובניגוד לרבים אחרים, הוא שומר על יחס מצויין בין איכות לכמות.


(פורסם בזמן תל אביב, 10.11)

השיר נשאר אותו דבר. הביוגרפיה מבאסת

 לד זפלין, בעיני רבים, וביניהם כותב שורות אלה, היא הלהקה הטובה ביותר בתולדות הרוק. זו גם כותרת המשנה של הספר "לד זפלין" מאת העיתונאי ריצ'י יורק, שתורגם עכשיו לעברית ויצא בהוצאת "רסלינג". פרט למוזיקה המקורית ומלאת ההשראה שהם יצרו, ולהשפעה שלהם על מוזיקאים והתפתחות הרוק, הלהקה ידועה גם כאחת מהראשונות שהפכו לפרועות וסיפקו לעיתונות שערוריות רבות לעסוק בהן. הספר מתיימר לספר פרטים חדשים על השערוריות אבל ספק אם זה מה שיגרום למישהו לפתוח אותו – אלה ממילא חדשות ישנות. גם ההבטחות לספק תובנות בקשר ליחסים בין הלהקה לתקשורת לא מתמלאות במלואן – יורק מעדיף להישאר בצד הבטוח עם חבריו ללהקה, שאמנם לא הסמיכו אותו כביוגרף רשמי שלהם, אבל נתנו לו להתקרב מספיק כדי להתיימר לכתוב את "הביוגרפיה האולטימטיבית" (כך מפורסם הספר באנגלית) ב-1994.

החבורה התחילה לפעול כלהקה בסוף שנות השישים, אחרי שחבריה היו מעורבים ברמה כזו או אחרת בתעשיית המוזיקה הבריטית. הספר בנוי בצורה כרונולוגית והפרק הפותח מספר על חייהם של חברי הלהקה לפני הקמת הלהקה והוא אחד המעניינים. יורק, עיתונאי רוק אוסטרלי מזדקן, כותב בשפה קצת ארכאית ומתחנפת על אליליו-חבריו, ובכל זאת מצליח לתאר יפה את האוירה המוזיקלית בבריטניה של שנות השישים, ואת החלק של חברי הלהקה בה. ג'ימי פייג', גיטריסט הלהקה, היה מוזיקאי מקצועי שהתפרנס כנגן אולפן מבוקש והיה גם גיטריסט רוק-בלוז ידוע. פייג' היה מלכתחילה בן למשפחה מבוססת והלהקה, שהייתה מעין פרויקט שלו, התפרסמה והתעשרה במהירות, ואולי זה מה שמסביר את היחס השלילי של התקשורת. אבל יורק לא מתעכב על הנסיבות, וטורח לייצר נרטיב שהוא קודם כל ילדותי ומשעמם – התקשורת נגד הלהקה.

היא אמנם מספק לעיתים מבט חודר ומעניין על תעשיית המוזיקה והשואו ביזנס בכלל, אבל הוא לא מעמיק בזה בצורה ביקורתית, וגם התובנות מפי חברי הלהקה לא מעשירות את הדיון במיוחד. הוא מציג את נתוני מכירות הכרטיסים ומיקום הלהקה במצעדים השונים – והמספרים מעייפים את העין.

. גם זויות אחרות מעניינות לא זוכות לעומק: המעבר מהרוק ההיפי לרוק הכבד, השתלטות התעשייה המסחרית על האמנים והכסף הגדול שזרם (והנסיונות/הצלחות של זפלין להשאר מחוץ לתחום זה). גם כניסת השחקן הגדול הבא למגרש המוזיקה הפופלארית – הפאנק, זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

את חלקו של פיטר גראנט, מנהל הלהקה, דוקא מדגיש יורק לאורך כל הספר, אבל רק לקראת הסוף מקדיש לו פרק והופך אותו רשמית לחבר החמישי בלהקה. זה אולי הפספוס הגדול ביותר של הספר, כי גראנט הוא הדמות היחידה שמצליחה לקבל נפח אמיתי וליצור איזה חיבור רגשי עם הקורא. הוא כנראה היה קצת יותר נגיש וכנה עם הסופר, ואולי פשוט חסר את ההילה המיסטית שאופפת את חברי הלהקה ולכן יורק מצליח לפצח אותו. הפרק איתו, חותם כמעט את הספר וגם מדגיש את הכישלון של הספר, שהיה יכול להיות הרבה יותר מעניין אם היה הופך את גראנט לדמות הראשית בו.

במקום זאת הוא מטריח את הקוראים בתולדות חברי הלהקה אחרי שהמתופף ג'ון בונהם מת והלהקה למעשה מתפרקת. שנות השמונים מגיעות והספר מגיע למקומות הזויים במיוחד כשהוא מספר על "ווי אר דה וורלד" והלייב אייד.

אבל הספר מאכזב בעיקר בגלל התרגום. המתרגם מתן קמינר ועורך התרגום, ד"ר ארי קטורזה, הצליחו אמנם לשמור על אחידות ועקביות בשפת הספר, אבל זו הצלחה היחידה שלהם. התרגום הופך לעיתים את הטקסט לבלתי קריא או בלתי מובן.

דוגמאות יש בשפע: בעמוד 36 כתוב כי "דני קורדל... היה מסויג מהתזמון הקצבי של רוברט". לא קשה לנחש למה הכוונה ב"תזמון קצבי", אבל דוקא בגלל זה חבל שהמתרגם לא בחר מילה כמו קצב או אפילו טיימינג. קצר יותר, קולע יותר והכי חשוב – אומר משהו למישהו. אם במקרה יש ביטוי כמו "תזמון קצבי" בעברית כנראה שהוא לקוח משפה מאוד מקצועית של מוזיקאים, ובמקרה כזה היה ראוי לכלול הערה בתחתית העמוד או בסוף הספר, שתאיר את עיניו של הקורא הבור.

אבל המחברים בחרו לא להוסיף הערות. לכן גם קשה להבין מה הגיטריסט ג'ימי פייג' עושה שם באולפן כשהוא "מדבב" את הגיטרה. הביטוי מופיע במקומות אחדים בספר וכנראה מתייחס למה שנקרא בשפה יום יומית של אולפני מוזיקה "העלאה". אבל כמו שאפשר להבין, התרגום ניסה להתרחק משפה יומיומית ואגב כך הגיע לשיאי פיוטיות שכוללים אוקסימורונים. בעמודים 257 ו-259, בו עוסק הספר בתהליך הפקת הסרט של לד זפלין, מופיעים הביטויים "תנועה סטטית" ו"רצפים נפרדים". במקרה הזה אני באמת לא מבין על מה מדובר (וראיתי את הסרט כמה וכמה פעמים), ואני די בטוח שגם למתרגם אין מושג.

לד זפלין היא אולי להקת הרוק הטובה אי פעם אבל התרגום החדש לביוגרפיה שלה הוא אחד הכותרים הכי מיותרים שאפשר להעלות על הדעת, והתרגום הופך אותו לאסון של ממש ומעלה בין היתר את השאלה מי בכלל צריך ספר כזה בעידן הדיגיטלי, בו אפשר לצאת למסע פרטי, שיכלול גם צליל ותמונה, דרך המחשב האישי.

עוד שאלה קשורה למעבר לעברית כמובן. בזמן שאנגלית היא שפה שגורה בפי הקהל הפוטנציאלי, והספר בשפת המקור נמצא גם הוא מרחק כמה קליקים וכרטיס אשראי בין לאומי. במקרה הזה, התשובה היא לא מוחלט, אבל זה כבר מקרה פרטי של תרגום שהופך את הספר מאכזבה קטנה לכישלון מהדהד.

אם מטרת הספר הייתה להחזיר מעריצים ותיקים לתקליטים המדהימים של הלהקה אפשר דוקא להכתיר אותו כהצלחה – השפה המיושנת והתרגום הלקוי מכריחים את הקורא לשמוע כמה שירים מדי פעם, כדי להזכר שבכל זאת מדובר בלהקה עם צליל שלא מתיישן ושירים שלא מאבדים מהזוהר שלהם ולא משעממים לרגע. בניגוד גמור לספר.

(נכתב בשביל "זמן תל אביב" ופורסם בגרסה מקוצרת ב-23.9.11)